ישנן הרבה דרכים לאהוב.
מי מאתנו לא אהב את אירועי השירותרום של שנות השמונים? אלו היו הפקות מלוטשות ששודרו במקביל בגלי צה"ל ובטלוויזיה (ערוץ 1, אז עם 100% רייטינג), ולוו בלהיטי ענק שנכתבו על-פי הזמנה ובוצעו על-ידי להקות זמר אולטרה פופולריות כמו "חלב ודבש".
עין אחת לא נותרה יבשה, כשקשישים קשי יום התקשרו לתרום ח"י שקלים. כשילדים תרמו את דמי הכיס שלהם ופועלים את שכר יומם. לא היינו מספיקים ציניים אז כדי לזהות את התורמים הפחות תמימים, בעלי עסקים ממולחים שקפצו על ההזדמנות לפרסומת בפריים טיים בעלות מגוחכת, תוך שהם מפזרים פטריוטיות מזויפת.
נחרט אצלי במיוחד משדר אחד שבו, אם זכרוני אינו מטעיני, נאספו תרומות בסך 3 מיליון שקלים חדשים. בסיום המשדר הודיעו בהתרגשות שזו הצלחה גדולה ושוברת שיאים וכו' וכו'. פרקטית, ההצלחה הזו הגדילה בכ-0.015% את ההוצאה הלאומית על ביטחון באותה שנה, שהסתכמה בכ-20 מיליארד שקלים. ובעשרים השנים שחלפו מאז תקציב הביטחון שילש את עצמו. בעשור האחרון בלבד הוצאנו על ה"ביטחון" למעלה מחצי טריליון ש"ח.
יש בזה סוג של אירוניה, שרוב הישראלים שונאים את רשות השידור ומקללים אותה על 300 ומשהו השקלים שהיא לוקחת מהם כל שנה, אבל קשה להם לומר מילה רעה על מערכת הביטחון שגובה מהם פי 100, כ-30,000 ש"ח בשנה למשפחה (60 מיליארד / 2 מיליון משקי בית).
וכמו שירי האהבה של השירותרום ("תנו לבכם ללב"י… כך נהיה לב אחד לב אוהב, נאחד בשמחה את חומו של ליבנו" וכן הלאה) גם בכירי מערכת הביטחון מנגנים על הרגשות שלנו – על הפחד ("אין כסף לאימונים"), על רגש האשמה ("פוגעים באנשים שמקריבים את חייהם למען המדינה"), וכמובן – על אהבה הכמעט בלתי-מותנית של הישראלים לצה"ל ולמה שהוא מסמל, ולחיילי צה"ל שהם לעיתים פשוטו כמשמעו בשר מבשרנו (והציניקנים יוסיפו: בשר תותחים).
בשנת 2013 בלבד הוציא משרד הביטחון 67.7 מיליארד (אל תחמיצו את הפוסט של אמסטרדמסקי. כל המספרים שם). לשם השוואה, תקציב הביטחון השנתי של צפון קוריאה, המיליטריסטית, המחומשת והמגורענת, הוא כ-20 מיליארד ש"ח. שאלו את עצמם: על מה בעצם אנחנו מוציאים כסף שהצפון קוריאנים לא?
