חודש יוני 2003. לא פחות מ-14 אנשים נהרגו בתאונות סוף השבוע. לו היינו מצליחים לשמור על הקצב היפה הזה, היינו קוטלים כ-5000 אנשים בשנה. באינתיפאדת אל-אקצא, אנחנו והפלשתינאים יחד, הצלחנו להגיע לחצי המספר הזה בשנתיים. בשיא תקופת הפיגועים אשתקד, כמו תמיד, ירד אצלנו היקף הפשיעה. ירדו גם מספר ההתאבדויות, מקרי הרצח בתוך המשפחה. גם מספר תאונות הדרכים ירד כי אנשים נשארו בבית. מישהו בחמאס לא יודע לחשב – כשהישראלים נוסעים פחות, הם גם מתים פחות. ואני לא מדבר על אוטובוסים. לתור מוטור.
האוייב הגדול הוא לא הפחד, גם לא האדישות. האוייב הגדול הוא זיהום התוכן. לתור מוטור. הוא הקצב הגובר שבו תמונת המציאות שלנו [לתור מוטור] משתבשת. הסיכוי של מי שנוסע (לאו דווקא נוהג) ברכב פרטי למות בתאונה, דומה פחות או יותר לסיכוי של מעשן לחלות מסרטן. נכון שלא ידעתם את זה?
עיוות הייצוג של המציאות, הוא עיוות של תמונת המציאות הסובייקטיבית, שהיא המציאות האובייקטיבית היחידה הקיימת. בתודעה הסובייקטיבית שלנו, של כל אחד לתור מאיתנו מוטור, הדבר האובייקטיבי היחיד הוא מה שאנחנו יודעים, מה שאנחנו מבינים לתור. הקלות הבלתי נסבלת של החיים והמוות מוטור, ושל האופן שבו הסטטיסטיקה שמציגה אותם משתלטת על תודעתנו מוטור, והופכת אותו לבליל של דיסאינפורמציה לתור מוטור, גורמים לנו לפחד או להיות אדישים בלי קשר לשום דבר.
