רעיון המפץ הגדול (שרון, פרס ולפיד מקימים מפלגת מרכז וכובשים בסערה את ראשות הממשלה), לא יעבוד.
זה משעשע לראות איך רעיון כזה, נהגה על-ידי עיתונאים ופומפם כל-כך חזק שהפוליטיקאים המדוברים מתחילים לחשוב עליו ברצינות. ההיגיון מאחוריו, הוא שבתקופה שאין בה מנהיגות חדשה, יוכל ניסיונם של המנהיגים הוותיקים לרכז סביבו מספיק תמיכה כדי לזכות בבחירות.
זו לא הכמיהה למנהיגות חזקה אלא למנהיגות מנוסה ואחראית – שזה ללא ספק משהו שהיה חסר בישראל בעשור האחרון. עד כדי כך שאנשים העדיפו את אריק שרון על פני "חובבנים" כמו ביבי, ברק ומצנע. שהעדיפו את לפיד על-פני פוליטיקאים שאם או יותר צעירים ממנו, או פחות "מנוסים" או מציגים אידיאולוגיה שקשה יותר להבין אותה. כי סודו של לפיד הוא פנייה לצדדים החשוכים בנפש בוחריו, אבל בשפה אינטליגנטית.
לו ביבי היה מנהיג את הליכוד, ובראש העבודה היה עומד ברק, אז שרון-פרס-טומי היו אלטרנטיבה שהציבור עשוי להעדיף. אבל זה לא המצב. כמה דברים השתנו מאז עלה הרעיון הזה. ראשית – המהפכה במפלגת העבודה. שנית – ההתנתקות. שלישית – הלכלוך שדבק בשינוי, מפלגה שתוסיף להיות מזוהה עם לפיד גם אם לא יעמוד בראשה.
ההיגיון מאחורי המפץ הגדול הוא ששלושת הזקנים יכולים לאסוף סביבם קבוצות שונות שתומכות בהם. שכוחה של המפלגה המשותפת יהיה סך הכוחות האלקטורליים הנפרדים של השלושה.
אף אחד לא העלה בדעתו לערוך אריתמטיקה אחרת: לסכם את סך האנטגוניזם שמעוררים שלושת האנשים האלה, כדי לסכם את הכוח האלקטורלי התיאורטי של מפלגה משותפת על דרך השלילה. הרי גם אמנון שחק ואיציק מרדכי ניצחו בסקרים. כשמגיעים למציאות התיאוריות לא תמיד תופסות.
מפלגת שרון-פרס-לפיד לא תקבל את קולות המזרחיים, לא את קולות הדתיים, לא קולות של ימנים ולא של שמאלנים. לא את הקולות של שונאי פרס ולא את אלו של האנשים שמפחדים משרון. היא גם תתקשה לקבל קולות של מצביעים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות. כמו ד"ש, הדרך השלישית, או שינוי של לפיד, היא יכולה לקבל 15 עד 20 מנדטים ביום טוב, רק כדי להתאדות אחר-כך. בכל מקרה, היא לא תהיה מפלגת שלטון.
