כבר בחרתי לעצמי את השם "אבו שוקי המקורי" – מה שנקרא לעולם אדם קרוב (משפחה) אצל עצמו. ההתפתחות האחרונה בחומוס להמונים הציבה בפני פרדוקס א-לה קונלימל: אם אני האבא של עצמי, אז מיהו אבי? בלית ברירה, מיניתי את אבא שלי לתפקיד "אבו שוקי המקורי האמיתי", כמנהג אבו גוש ושות'.
בפוסט החדש וואלד אל באסאל, ראשון בסדרה, מספר אבא על האוכל של צפת ועל החיים המשותפים עם ערביי צפת. זוהי בעיני פיסה יפהפיה של היסטוריה קולינרית, אבל קשה היה להתחמק מההיסטוריה הפוליטית של המקום.
***
החיים בין יהודי צפת והערבים שלה התנהלו בדרך-כלל על מי מנוחות, אבל ההתעוררות הלאומית הפלסטינית של שנות ה-20' וה-30' של המאה הקודמת לא פסחה על העיר. ב-1948, כשמשפחתו של אבו מאזן ברחה מצפת עוד לפני שנורתה עליה הירייה הראשונה, זה היה כנראה מפחד הנקמה על מה שקרה שם ב-19 השנים שקדמו לכך. וקרה הרבה – אולי נקדיש לכך כמה מילים בהזדמנות אחרת.
צפת היא דוגמא עגומה לעיר שירדה מגדולתה, במידה רבה, כתוצאה מסכסוך הדמים הלאומי והדתי בין היהודים והערבים. תושביה היהודים של העיר לא היו ציונים חילונים ממזרח אירופה, אלא אנשים מסורתיים בני הישוב הישן – אשכנזים וספרדים שחיו במקום דורות רבים. בעל כורחם מצאו את עצמם בלב הסכסוך הזה, שהיה אחד המסמרות האחרונים בארון הקבורה של גדולתה. מאה שנים קודם הייתה צפת מעצמה כלכלית אזורית, ורעידות האדמה האמיתיות והפוליטיות שחקו אותה לאבק.
***
סבא של אבא שלי, יתום שעלה ארצה עם סבו, נשאר לבדו בעולם בהיותו בן 8 או 9. הוא הצליח לשרוד, הפך לסוחר מצליח ונשא לאשה יהודיה לבנונית. בנם שמואל, התחתן עם שושנה-רייזל לבית רוזנטל, ממקימי ראש פינה, אשה זריזה וחכמה שידיה הפליאו להפיק מעדנים. בימים של עושר ושל עוני, בעסקים משפחתיים או במטבח הביתי, היא ידעה להכין מאכלים שאנשים עדיין מדברים עליהם בערגה ארבעים שנה אחרי מותה.
