אם הפוסט הקודם היה היפותטי, אז הפוסט הנוכחי נאלץ להיות קצת יותר מפורש, וזה למרות שמדובר בסיפור שלי אישית "מביא את הנאחס". הייתי מעדיף שהפרשה הזו תחלוף בלי שיהיה צריך בכלל לדבר עליה.
נקודת המפנה מבחינתי היא הידיעה מיום שישי, על מכתב של קצינים בכירים בצה"ל שטוענים שהעונש שנגזר על תא"ל משה צ'יקו תמיר הוא "לא מידתי ומבייש את צה"ל".
אישית, אני חושב שמה שמבייש את צה"ל ואת מדינת ישראל היא עצם המחשבה שאפשר להעלים עין מפרשה כזו, ולא למצות את הדין עם האחראים לה – ומדובר על אנשים רבים מלבד צ'יקו תמיר.
קצת רקע:
חקירה חמורה נגד מפקד אוגדת עזה צ'יקו תמיר, בן כספית מעריב. עיקרי הפרטים.
משה תמיר יורד לדרגת אלוף משנה אנשיל פפר, עמוס הראל, הארץ.
פרשת תמיר: הפצ"ר מזוז דנו בהרכב צוות הבדיקה יהושע בריינר, וואלה!
עסקת טיעון לתא"ל צ'יקו תמיר, חדשות מחלקה ראשונה (News1).
הרמטכ"ל וחבריו של תא"ל תמיר: העונש מפתיע חנן גרינברג ynet
"זילות בדרגתו של תת אלוף צ'יקו תמיר" חדשות נענע 10. מכתב הקצינים.
אני חושב שזה מביש כאשר מצביא בצבא הגנה לישראל, שגדל על קריאת הקרב "אחריי!" מעדיף את שיטת ה"לפניי" ומגלגל אחריות על מעשה פלילי לפתחו של פקוד שלו. אני חושב שעצם המחשבה שלאדם כלשהו עומדות זכויות גדולות כל-כך שהוא עומד מעל החוק, היא מסוכנת. ולמען האמת, אני די נדהם מהמצב שבו בכירי צה"ל מתנגדים בגלוי להרשעה ולענישה בפרשה שהיו מעורבים בה (לפחות על-פי החשד), עדות שקר, שיבוש הליכים וניסיון רחב היקף להטות משפט.
הדג מסריח מהראש, כמובן. את תרבות ה"מגיע לי" אנחנו רואים גם אצל פוליטיקאים ופקידים בכירים שסרחו. הם חושבים שבכירותם, חשיבותם ותרומתם מאפשרים להם לפעול על-פי נורמות אחרות לכתחילה, ולדרוש דין שונה בדיעבד. אחד מדביק צרפתית לקצינה צעירה; שני שולח את ילדיו לחו"ל (לכאורה) בכסף ציבורי; שלישי מקבל את "הפנסיה" שלו במעטפות; רביעי משתמש בכרטיס אשראי של גוף ציבורי לקניות פרטיות; חמישי מקבל תרומות לא-חוקיות לקמפיין הבחירות שלו. ואיש מהם לא חושב שהיה פגם בהתנהגותו.
אולי תת אלוף צי'קו תמיר עדיף על האנשים האלה באלף אספקטים אחרים, אבל כשזה מגיע לעבירות שביצע צריך להיות דין אחד לו ולכל אדם אחר. השוויון בפני החוק אומר דין אחד לכולם – גם אם שמם רמון, אולמרט, הירשזון או תמיר. ההתפוררות של העיקרון הזה היא סכנה למדינת ישראל.
