שני מעשי נבלה גדולים נעשו אמש בתל-אביב.
הראשון, אירע לקראת סוף הערב ועליו כולכם שמעתם – מעשה טרור עקוב מדם בבית האגודה ההומו-לסבית.
השני, אירע מוקדם יותר בערב, וקיבל פחות תהודה – "יחידת עוז" פשטה על גינת לוינסקי בדרום תל-אביב, וצדה עובדים זרים שהשתתפו קודם לכן באירוע פוליטי.
אלו שני אירועים שונים מאד זה מזה. את האחד ביצע (או ביצעו) בן בליעל שאיננו יודעים מי הוא. את השני ביצעה מדינת ישראל.
אם מישהו נעלב מכך שאני משווה רצח למעשה שלא כולל רצח, אז באמת – צר לי. כשלעצמי, אני חושב שבמהותם שני המעשים הללו קשורים והם בעצם גלגולים שונים של אותה בעיה, אותו מחלה.
שנאת האחר, הזר. אפילו הייתי מוסיף – שנאת החלש. כמו שהמובטלים אשמים במובטלותם וכמו שקורבנות תוכנית ויסקונסין "עושים את עצמם", וכמו שהמזרחיים עצלנים וכמו שזה בסדר שילדי מתנחלים או חרדים או ערבים או עובדים זרים, ישלמו מחיר על מעשי הוריהם.
מי שמסית לשנאת הקהילה הגאה, לא טוב ממי שמסית לשנאת ערבים ואלו לא טובים ממי שמסית לשנאת חרדים, או שנאת מובטלים או שנאת אנשים שעושים הרבה ילדים. או שנאת העובדים הזרים והפליטים. או שנאה כלפי הפלסטינים. זה כולל את רוב הפוליטיקאים והמפלגות בישראל, מי יותר ומי פחות. גם התקשורת לעיתים קרובות נותנת לזה יד. זה מתפוצץ לכולנו בפנים, פעם ככה ופעם ככה.