בישראל, עקרונות השוק החופשי קדושים עד שזה מפריע לקומבינות הקטנות של העסקנים. זו אחת הסיבות לריבוי מכסי המגן והגבלות הייבוא. אבל יש כבר מי שמבין שכללי המשחק השתנו.
אירוע היסטורי התרחש שלשום: וועדה מייעצת שעיסוקה היטלי היצף, הפכה (בשלב זה ברמת ההמלצה) החלטה קודמת של משרד התמ"ת להגביל ייבוא של יריעות איטום ביטומניות באמצעות היטל היצף.
אם אתם כבר מפהקים אז כן, קשה להאשים אתכם. יריעות ביטומניות (התחליף המודרני לזפת, המשמש לאיטום כנגד מי גשמים) הן לא מהנושאים הכי מעניינים בעולם. מצד שני, מכיוון שמשתמשים בהן בכל בניין חדש וכמעט על כל גג בישראל, אז אתם משלמים עליהן – בצורה זו או אחרת.
זה לא שהיטלי היצף הם תמיד דבר רע. עצם הסיבה להיטל כזה, כשהוא מוצדק, היא כדי להגן על תעשיות מקומיות מכוחות בינלאומיים שמתמחים בשיטות סחר לא הוגנות. ההיצף, בהגדרה, הוא מצב שבו מחיר השוק בישראל נמוך מהמחיר בארץ הייצור. אנחנו רגילים להיות בצד השני, עם מוצרי מזון מתוצרת מקומית שעולים כאן יותר מאשר בחו"ל, אבל זה לא בגלל שהיצרנים הישראליים מציפים את השווקים הזרים, אלא להפך – בגלל שהם מייבשים אותנו.
המחירים של מוצרי החלב, למשל, זינקו בגלל השילוב המנצח בין מניעת ייבוא, קיום מונופול (ואולי גם קרטל) מקומי, וביטול הפיקוח על המחירים. ממשלת הליכוד קיבלה חלק מהמצב הזה בירושה מקודמתה, אבל איכשהו היעדר התחרות לא הפריע לה מספיק עד שהגיעה המחאה.
כמובן, בנושא שקשור לדיור ולבנייה, הלוביסטים והיח"צנים לא החמיצו את ההזדמנות לרכב על המחאה. אחת הטענות שהושמעה היא שהיטל ההיצף על מוצרי האיטום יעלה את מחירי הדירות. פרקטית, מדובר על ייקור של 0.1-0.2%, כלומר אלפי שקלים לדירה שמחירה מיליונים. אז לא, משם לא תצמח הישועה. לא יספיק גם ניצחון במלחמה, המוצדקת כשלעצמה, במונופול המלט של נשר (דנקנר). ובכלל, ביטול מכסים הוא דבר שצריך להיעשות בזהירות ובחכמה, כי בענפים מסוימים יש מתח רווחים נמוך למרות המחיר הגבוה.
אבל בסופו של דבר, ולמרות שגם טרכטנברג דוחף בכיוון הזה (בצורה קיצונית קצת), ביטול מכסים והיטלי היצף הוא כיוון נכון. בענפים החלשים יותר, המדינה יכולה לתמוך, לעודד, להדריך, לפקח, ולהביא לייעול אמיתי (כלומר, לא באמצעות הפקרה של העובדים אלא באמצעות שיפורים טכנולוגיים והגדלת פיריון, שיווק נבון וניהול אחראי). ניתן, לדוגמא, להחליף גידולים חקלאיים שדורשים הרבה מים (אותם המדינה מסבסדת) בגידולים חסכוניים יותר ובעלי פוטנציאל ייצוא מוכח – זה משהו שהמדינה יכולה לעשות, באופן שגם יחסוך כסף לצרכן, גם יחסוך מים וחשמל (להתפלה), וגם לא ישלח את החקלאים ללשכת התעסוקה.
עוד חזון למועד שבו קברניטי המשק יצליחו להתמודד עם קונספציות כאלה. גם ההמלצה הלא-מסויגת של טרכטנברג, לבטל את כל המכסים בתוך 15 חודשים, נראית מאד ביולוגית (כלומר, לא-ריאלית ולא-הומנית). כי המציאות המורכבת כוללת מונופולים עם לובי חזק שחוגגים לנו על התחת, לצד תעשיות וענפים בפיגור התפתחותי שיש לשקם – לא להרוג.
בשורה התחתונה, את האטימות והניתוק של מקבלי ההחלטות אנחנו כבר מכירים. מה שחדש זה שמורא הציבור עליהם – לא על כולם ולא מספיק, אבל האווירה השתנתה. השרים, הח"כים והפקידים לא בהכרח נעשו חברתיים יותר – אבל, לראשונה מזה הרבה זמן, הם מפחדים. מורא הציבור עליהם כי הם יודעים שמתבוננים בהם.
