נעם הופשטטר הוא אחד האנשים הכי טובים שפגשתי במסגרת הפעילות האזרחית שלי (לא הצלחתי לחשוב על ניסוח אלגנטי יותר). לא בהכל אנחנו מסכימים ולא תמיד עשינו אותן בחירות (אני לא הצבעתי לחד"ש, למשל), אבל תמיד שווה להקשיב לו וגם את הטקסט שלפניכם כדאי לקרוא.
נעם הופשטטר
היום נשמעו טענות כלפי חברי-כנסת של חד"ש, על שחלקם לא נכחו בהצבעה על שוד 27 מיליארד השקלים מהציבור (יש הפגנה). חלק מהטענות הגיעו מכיוון מרצ. חלק מתומכות, תומכים ומתלבטים.
הסוג הזה של פוליטיקה פנים-שמאלית עצוב בעיניי. גם אני רוצה לראות את נציגיי מצביעים בהתאם לעמדתי. אבל הצבעה אחת רחוקה מלהיות חזות העשייה, בעיקר כשהתוצאה ידועה מראש – כמו שקורה הרבה מול קואליציה של כמעט 80 ח"כים.
נדמה לי שהמדדים האישיים עושים לשמאל בדיוק מה שהימין רוצה: ללכת לתחרות יופי. שם מתקצר המרחק להשמצות שלא קשורות לפוליטיקה המעשית, הריאלית. האם למישהו יש ספק שחד"ש מתנגדת לשוד המיליארדים מהציבור? או שאינה פועלת במלוא הכח בחזיתות היעילות כדי למנוע מהלכים כאלה? האם מישהו חושב ששימוש בטענות דמגוגיות, ועוד אלה מול אלה, משפר את מצבו של גוש השמאל?
קחו למשל את חנא סווייד. אחד מהח"כים של חד"ש, אשר, כידוע, אינו דב חנין. כשבודקים את כל ההצבעות על החוקים שהמדד החברתי מסמן כבעלי חשיבות "רבה" או "רבה מאוד", מוצאים שח"כ סווייד הצביע על 26 מהם, ואילו יו"ר מרצ על 22 בלבד. האם זה מה שהופך את ח"כ גלאון לפחות או יותר "חברתית"? אני בספק.
יתרה מזו – סווייד הצביע וגלאון נעדרה מהצבעות בנושאים חשובים למדיי: הצעת חוק שהייה שלא כדין (אישור סיוע) (תיקון – החמרת ענישה על השכרת דירה והלנה בתמורה לשוהים שלא כדין); הצעת חוק המתקנת הגדרת הפלייה על רקע נטייה מינית או זהות ומגדר; תיקון עוולה נזיקית וקובלנה בתוך חוק שכר מינימום; חוק מגבלות על בעלות צולבת וניגוד-אינטרסים; הצעה לאפשר המשך קבלת קצבת נכות לצד קצבת זקנה; תיקון לחוק התכנון והבנייה המשפר את מצב הבדווים בנגב; חוק חדש לדיור בר-השגה; שקיפות במנהל מקרקעי ישראל; התנגדות להתניית שירות בבימ"ש העליון בשירות צבאי / לאומי; בענייני צווי הריסה לבדווים בנגב; לשינוי גיל הפרישה לנשים במקומות שוחקים; הגדלת קצבת זקנה ושארים; מס הכנסה שלילי, ועוד.
האם יעלה על הדעת כי גלאון פחות פמיניסטית כי נעדרה מהצבעות כאלה? האם חשבתן שהיא אוהדת טייקונים או מתנגדת לשקיפות במנהל המקרקעין? אם כן – אתן בבעיה. בעיית ריאליות קשה.
לספור הצבעות זה אולי חשוב כשהן צמודות, או כסימן אחד לנפח פעילות וייצוג. מבחינה זו מדד מספר הצבעות ממוצע בחודש יכול לספר קצת יותר – ועדיין הוא מוגבל מאוד. אבל לתקוף על אי-נוכחות בהצבעה ספציפית? שלא שינתה את התוצאה? יש כאן ריח של דמגוגיה, ושל השמצה. השמצה שאינה אמת. אפילו מדד שמראה את האפקטיביות של חברות וחברי-הכנסת (למשל, מספר הצעות חוק שאושרו סופית) לא מספר את כל הסיפור.
החלק החשוב של הסיפור לענייננו נמצא, לדעתי, כאן: (א) ברבות מההצבעות החברתיות, גם גלאון וגם סווייד לא נכחו. חברים אחרים מסיעותיהם – בדרך-כלל כן. ו-(ב): ב-98% מהמקרים, שתי הסיעות התייצבו מאותו צד של המתרס.
אז הנה הסיפור של הבחירות: מי ששדד את המיליארדים מהציבור הם ביבי ושטייניץ. הסיפור הזה נבלע בוויכוח פנימי שמקורו בטענה שטוחה. קטנונית. אולי הפנִייה הזו פנימה נובעת מחוסר-אונים מול ביבי, או מהרמת ידיים. אבל זו לא פוליטיקה טובה. בעיניי, כדי לגדול, עלינו לזהות את היריבים שלנו, ולהתמקד בסדר-היום שלנו. בחירות הן לא משחק.
ואם יש מחלוקות – ויש – אני מצפה משותפיי ושותפותיי לדרך שיאתגרו את הפוליטיקה שלי. לא שיתווכחו עכשיו לשם הוויכוח. אני סבור שחד"ש עדיפה על המפלגות האחרות – בשל סדר-היום השוויוני שלה, בשל התנגדותה העקבית למלחמות, ובעיקר בזכות הגדוּלה של השותפות היהודית-ערבית הרציפה, שמועמדת כל הזמן במבחנים מאוד קשים.
רוצים להתווכח איתי? אם אתם מהימין הקיצוני – לרוב תעשו את זה בססמאות נבובות. אבל אם אתן חולקות את אותו סדר יום רחב, ומעוניינות שביבי לא יהיה שוב רה"מ, אני מציע שנחזור לפסים הוגנים יותר, ופחות מחרחרים ריב. רק כך נוכל להרחיב ולפתוח את המרחב הפוליטי שאנחנו תופסים יחד, ולהגדיל את כוחה של הפוליטיקה השמאלית האפקטיבית בכנסת.
