האם אפשר בכלל לשנות?

קודם כל… ההפגנה בתל-אביב: הערב, החל מ-20:00 ברוטשילד או 21:00 בכיכר רבין.
לפרטי הפגנות ה-29.10 בשאר הארץ.

1
מתישהו בתחילת שנת 2003 פנה אליי אורי ברוכין והציע לי להיות אחד הבלוגרים הראשונים של פרויקט רשימות. הייתי אז עורך של מגזין טכנולוגיה וכתבתי פה ושם לערוץ המחשבים של ynet (גל מור היה אז הבחור השקט שיושב בפינה ועובד כמו חמור…). אני מניח שברוכין חשב ש"באתר האישי" שלי (הם לא קראו לזה "בלוג" אז) אעסוק בטכנולוגיה. אבל כמו שקורה באינטרנט ובמלחמות – אתה יודע איך זה מתחיל ואף פעם לא יודע איך זה ייגמר. מהר מאד זה נעשה בלוג פוליטי.

2

הזמנה להפגנה 29.10

29.10 זה הערב.

במשך שנים הייתי אחד מהמוזרים האלה, שכתבו באינטרנט דברים כועסים על מה שקרה וקורה כאן. הרבה פעמים לקחתי על עצמי את תפקיד האידיאליסט הפנטזיונר, שהוא נקלה בעיני הרשעים ומעורר אי נוחות בקרב הספקנים. לדבר על שינוי גם לא היה אז באופנה.

מישהו פגש בי פעם ואמר לי "כל הכבוד שאתה לא מתייאש וממשיך לומר שאפשר לשנות". אה, עניתי לו, אני דווקא די מיואש. פשוט, אני לא חושב שמותר לא-לדרוש שינוי. המאבק בשביל מה שאנחנו מאמינים בו חשוב ועומד בפני עצמו – לחשב סיכויים זו פריבילגיה שאין לנו.

3
הדגמה יפה של הלכי הרוח בתקופה מסוימת תוכלו למצוא בפוסט שפרסמתי כאן בדצמבר 2009: "האם וכיצד ניתן בכלל להשפיע?". זה פוסט שנכתב בתגובה לספקנות של אנשים סביבי – בני משפחה, חברים, בלוגרים אחרים.

קצת יותר משנה וחצי אחרי שהפוסט הזה נכתב, הספקנים יצאו לרחובות עם המונים שמעולם לא האמינו שיזכו לראות כאן שוב. כושי הפך עורו ונמר חברבורתיו. אדישים נעשו איכפתיים ומיואשים הציתו תקווה.

4
המציאות היא עסק גדול שזז לאט. שנים מהיום, בטח ניזכר במבוכה בכל מיני דברים שאמרנו היום. מצד שני, אנחנו כבר יודעים שיהיו לנו כמה דברים להתגאות בהם. כמה אנשים יכולים לומר את זה על עצמם ועל מעשיהם – הייתי שם כשההיסטוריה קרתה, ואולי אפילו עזרתי לזה לקרות.

אבל אני מאמין שזה עד כדי כך פשוט: כל אחד מאתנו כותב את ההיסטוריה, ולפעמים התסריט שלך זוכה. אז עזבו את הליהוק והתעלמו מהמבקרים – התסריט שלנו הכי טוב.

5
"שקר הזמן ההוליוודי" אחראי לדעתי לקוצר הרוח וחולשת הדעת שנופלת לעיתים על אנשים. הם יצאו מהבית להפגנה, אולי אפילו כמה הפגנות, ובעל הבית שלהם עדיין רוצה להעלות את דמי השכירות. א-כ-ז-ב-ה! ההון-שלטון ראה 460 ברחובות ולא התפרק מנשקו? מממ… הפגנות לא עוזרות. המחאה החזירה את גלעד שליט וביבי עולה בסקרים? הכל אבוד.

6
מה לעשות – שינויים מפליגים במציאות מתרחשים מהר רק על מסך הקולנוע. מי ש"חי בסרט" לא צריך לדחות סיפוקים, להאמין ולחכות, לא צריך לכתוב שלטים ולשלוח סמסים. מי שרוצה לשנות המציאות צריך גם לעבוד על זה קשה וגם להיות סבלן.

חבריי בפייסבוק לקראת ההפגנה 29.10

חברי הפייסבוק שלי, לקראת ההפגנה הערב. מה קורה אצלכם?

כדאי גם להפנות את האנרגיות למקומות הנכונים, לפעול בשכל, להיעזר באנשים שיש להם ניסיון וכו' – אבל בתור התחלה צריך להפסיק להיות לוזרים, להפסיק לילל, לקום מהספה ולעשות. השלב השני הוא, כמובן, לעודד אנשים אחרים לעשות אותו הדבר. הדרך הכי טובה היא דוגמא אישית.

7
המחאה "תמות" מחר, כפי שהיא נוהגת לעשות אחרי כל אירוע גדול. אגב – זה לא יוצא דופן שנקלעים ל"דאון" אחרי התפרקות אורגזמטית של מתח, בטח כשכל מה שמסביב לא הולך בדיוק כפי שרציתם.

אז כן, אופיה של המחאה יכול להפוך פחות דומה לסטוץ ודומה יותר אולי לסיפור אהבה, אבל בעיקר חשוב לא להתרגש מהביקורת שלפעמים היא מרושעת ולפעמים בכלל "מטעם". לא חשוב מה התקשורת תגיד ביום המחרת. חשוב מה אתם תאמרו זה לזה, עכשיו שאתם מבינים שיש לכם את האמצעים לעשות את זה.

8
לא רק ש"המחאה לא תיפול על חודה של הפגנה זו או אחרת" כמו שאומר אשר שכטר (בלינק האחרון), אלא שהפגנות בכלל הן אחד הכלים המשניים והפחות אפקטיביים של מחאה מוצלחת.

להפגנות יש אפקט תקשורתי והשפעה תודעתית וכשהן מצליחות הן גם מהוות מפגן כוח, אבל הן תובעניות מאד במשאבים ויש לאנשים נטייה להתמכר לאדרנלין שלהן ולשכוח את ההתרסקות שבאה לפעמים אחרי.

בקיצור: גם עם הפגנות לא כדאי להגזים. בכל אופן, כשכבר יוצאים לרחוב צריך לעשות את זה הכי גדול שאפשר ולהוציא את כולם מהבית. כי להפגנות ענק יש יתרון מובהק אחד שאי אפשר לוותר עליו: הן מוכיחות שאנחנו עדיין שם. אפילו ביבי יודע את האמת: שמאחורי כל אדם שיוצא לרחוב יש 10 אנשים שתומכים מהבית, וגם זה בסדר – פשוט פחות מועיל

9
אז כן, לא רק שאין לכם ברירה אלא לבוא היום להפגנה/ות אלא שיש לכם גם הזדמנות פז לוותר על הציניות ולהזיז את התחת – לספר לכולם שאתם הולכים להפגין, להזמין את כל מי שאתם מכירים בכל האמצעים, ולעשות את זה מתוך אותה אמונה לא-רציונלית שבה אנשים הולכים לקלפי להצביע.

כי לאף אחד מאתנו אין את היכולת לקבוע מה יהיה, אבל לכולנו ביחד יש. מי שמנצח, הוא מי שמצליח לוותר על הציניות ולהאמין בחבריו לדרך, שינהגו כמותו.

לקראת ההפגנה במוצ"ש הקרוב – כך זה נראה ברשת

אמש, קצת פחות משלוש יממות לפני ההפגנה (הצטרפו לאירוע בפייסבוק עכשיו!) ישבתי ואספתי מדגם מייצג של הדברים שעברו לי בפיד ב-24 השעות שלפני – כרזות, תמונות פרופיל, הזמנות, כותרות וכו'. התוצאה לפניכם. קרא עוד »

מזומן במקום אשראי – עד שננצח

בלי ששמנו לב לכך ובלי שנדברנו בינינו, רבים מאיתנו צמצמנו בשלושת החודשים האחרונים משמעותית את הוצאותינו בכרטיסי אשראי. אני אומר: בואו נזרום עם זה – הנה עוד משהו פשוט, קל לביצוע ויעיל, שיזכיר לכל מי שצריך מיהם בעלי הבית האמיתיים.

כשראתה לראשונה את פירוט ההוצאות שלה לחודש יולי, הרימה זוגתי גבה (מעוצבת ואלגנטית) והעירה שהמחאה עושה טוב לחשבון הבנק. בהמשך, התברר שהמצב דומה גם אצלי ואצל חברים רבים שלנו – רובנו צמצמנו את ההוצאות בכרטיסי אשראי ב-20-30 אחוז לפחות.

כנראה שמדובר בתופעה רחבה מאד (רמז: אם יש לכם חבר שעובד בשביל אחת מחברות האשראי הוא יידע לספר לכם יותר). למרות זאת, תתקשו למצוא בתקשורת דיווחים על קיומה. בכלל, תגלו שנתונים על השימוש בכרטיסי אשראי מתפרסמים – אם בכלל – באיחור גדול. בתחילת השבוע הזה, למשל, דווחו ופורסמו נתונים שמתייחסים לחצי הראשון של השנה. הרבעון השלישי, מותר לנחש, ייראה אחרת.

בואו נחשוב רגע מה זה אומר.

הישראלים מוציאים קרוב ל-200 מיליארד שקלים בשנה באמצעות כרטיסי אשראי (כ-40 אחוזים מהצריכה הפרטית בישראל). כשני שלישים מהסכום הזה מורכבים מרכישות בסכומים שמתחת ל-500 שקלים, שרובן מתאימות גם לתשלום במזומן.
קרא עוד »

אטומים אבל מפחדים

בישראל, עקרונות השוק החופשי קדושים עד שזה מפריע לקומבינות הקטנות של העסקנים. זו אחת הסיבות לריבוי מכסי המגן והגבלות הייבוא. אבל יש כבר מי שמבין שכללי המשחק השתנו.

אירוע היסטורי התרחש שלשום: וועדה מייעצת שעיסוקה היטלי היצף, הפכה (בשלב זה ברמת ההמלצה) החלטה קודמת של משרד התמ"ת להגביל ייבוא של יריעות איטום ביטומניות באמצעות היטל היצף.

אם אתם כבר מפהקים אז כן, קשה להאשים אתכם. יריעות ביטומניות (התחליף המודרני לזפת, המשמש לאיטום כנגד מי גשמים) הן לא מהנושאים הכי מעניינים בעולם. מצד שני, מכיוון שמשתמשים בהן בכל בניין חדש וכמעט על כל גג בישראל, אז אתם משלמים עליהן – בצורה זו או אחרת.

כמו בכמה שווקים אחרים, מדובר בתחום שיש בו שחקן מקומי יחיד, כך שבטווח הקצר תחרות יכולה להיווצר רק באמצעות ייבוא. אבל עם היטל היצף המוצרים המיובאים לא יכולים להיות תחרותיים. למעשה, ההיטלים הללו בדרך-כלל מונעים לגמרי ייבוא, או יוצרים מצב שמיובאים רק מוצרי פרימיום יקרים, ואז היצרן המקומי יכול אפילו לייקר את מוצריו.

זה לא שהיטלי היצף הם תמיד דבר רע. עצם הסיבה להיטל כזה, כשהוא מוצדק, היא כדי להגן על תעשיות מקומיות מכוחות בינלאומיים שמתמחים בשיטות סחר לא הוגנות. ההיצף, בהגדרה, הוא מצב שבו מחיר השוק בישראל נמוך מהמחיר בארץ הייצור. אנחנו רגילים להיות בצד השני, עם מוצרי מזון מתוצרת מקומית שעולים כאן יותר מאשר בחו"ל, אבל זה לא בגלל שהיצרנים הישראליים מציפים את השווקים הזרים, אלא להפך – בגלל שהם מייבשים אותנו. קרא עוד »

החברים של חולדאי

זה לא מקרה שהמחאה נולדה בתל-אביב, וזה לא מקרה שהאיש שייזכר כמי שפינה את המאהלים הוא רון חולדאי. אלו מכם שעקבו אחרי מערכת הבחירות המוניציפלית האחרונה, בוודאי גם מבינים היום את הקשר בין הפיאסקו המקומי והלאומי. חולדאי לא היה יכול לעשות את זה בלי חבריו לקואליציה, ביניהם סיעת הצעירים "רוב העיר" וכמובן – מרצ.

כבר הבעתי כאן בעבר את דעתי, מדוע רון חולדאי הוא לא ראש-עירייה טוב. גם בגלל תפיסתו את תושבי העיר כ"נתינים" ולא כציבור שהוא, משרת הציבור, אמור לשרת; גם בגלל חזונו האנכרוניסטי (מגדלים ותחתית כמו במנהטן, מתחמי בילוי, מגורים ומסחר נפרדים, וכו') שקשור קשר הדוק לרבות מהמחלות מהן העיר סובלת.

אבל לפני שמדברים על תפיסת עולם, יכולת ביצועית או מאפייני אישיות, קשה להתעלם ממה שנראה כבעיה שאולי הכי נכון לשייך לעולם הפרעות התקשורת. חולדאי והעירייה שלו, כמו נתניהו וממשלתו, פשוט מנותקים.

היום בו גילה חולדאי את בעיית הדיור

סיפור שמדגים את העניין: ב-2008, מספר חודשים לפני הבחירות, חולדאי טען שאין בעיית דיור בתל-אביב. בראיון נדיר (לזמנו) לעופר שלח ורביב דרוקר, הוא הדהים את הצופים כשטען ש"אפשר למצוא בתל אביב דירות טובות ב-600 דולר". זה היה מדהים, בין השאר, בגלל הניתוק – מאז שנת 2002 מחירי הדיור בתל-אביב הם שקליים ולא דולריים. אז גם הייתה, בערך, הפעם האחרונה בה אפשר היה למצוא בעיר דירות במחיר כזה.  קרא עוד »

החרדים הם לא הבעיה

דו"ח ועדת טרכטנברג, עושה מאמץ לשכנע שאפליית חילונים עובדים מול המגזר החרדי היא, כביכול, אחד הנושאים המרכזיים של המחאה. כשנתקלתי בזה לראשונה חשבתי שהטענה הזו סתם מעידה על ניתוק. ככל שעובר הזמן, אני הולך ומשתכנע שזה ניסיון מכוון להסיט את תשומת הלב מדברים אחרים.

במחאה שנתמכת על-ידי 85 אחוזים מהציבור הישראלי, בסך-הכל לא צריך להפתיע שנשמעת גם ביקורת על החרדים. טרכטנברג טוען בדו"ח, כי המפגינים גם קראו קריאות בנושא, משהו שאני באופן אישי לא זוכר. לעומת זאת, אני כן זוכר הרבה אנשים – כולל אותי – שצעקו "הון – שלטון – עולם תחתו!". למותר לציין שלקריאה הזו דו"ח הוועדה לא ראה לנכון להתייחס.

אני לא בטוח אם המילה "שחיתות" מופיעה בדו"ח. אני לא זוכר אם הוזכרה פרשת הולילנד. בינינו – איך אפשר לדבר על כלכלה וחברה ודיור בישראל, ולא להזכיר את הנ"ל? איך אפשר לדבר על "כלכלה שחורה" בלי לומר את האמת: שרוב הכלכלה השחורה (כ-25 אחוז מהמשק, לפי הערכות שמרניות) קשורה בפעילות של פשע מאורגן. שפשע מאורגן, בהגדרה, משגשג במקומות בהם יש שחיתות שלטונית.   קרא עוד »

החרם על תנובה: ממשיכים בכל הכוח

סרטון חדש מבית ב' זה אוהל.

עד מתי יש להמשיך בחרם על תנובה? לדעתי, לא עד שיורידו מחירים ב-30 אחוז אלא עד שקרן אייפקס, בעלת השליטה בחברה, תיאלץ למכור אותה בלי רווח. נכון לעכשיו, על-פי הפרסומים בעיתונות, אייפקס צפויה למכור את החברה ברווח עצום של 2.5 מיליארד שקלים, אחרי שכבר משכה דיווידנדים ב-1.8 מיליארד ש"ח. במילים אחרות: יש להמשיך את החרם בכל הכוח, וזה אומר לא רק לא לקנות תנובה – זה אומר להכיר את המותגים הנוספים שמאחוריהם אייפקס מסתתרת, להחרים גם אותם ולעזור לאנשים שלא יודעים, לא מכירים, לא זוכרים או לא מבינים, להחרים ביעילות, עד שננצח.