מחאה, הפוגה, מאבק

מחאה זה דבר מעייף. החוכמה היא להפוך אותו מעייף יותר לצד השני, ובשביל זה חשוב מדי פעם גם לנוח.

למקרה שלא הבחנתם בזה – אני בעד המחאה. אני בעד לצאת לרחוב, למחות, להפגין, לקיים חרמות צרכנים, להציק למושחתים ולחזירים בלי סוף, לעודד "גרונות עמוקים" ולעזור להם להוציא החוצה את הרפש, להתפקד ולהעיף את הפרצופים הישנים, להקים מפלגות חדשות, להחליף את השלטון, להחליף את השיטה, לשפר את שיטת המשטר ("שיטת הממשל"), לכונן חוקה, ובעיקר: לעשות צדק. להיות למדינת מופת.

ובכל זאת, אני מברך על ההפוגה ושמח על ההזדמנות לנוח, לאגור כוחות, לפתח רעיונות ויוזמות, וגם להעניק עזרה ראשונה לתחומים שנוטים לקפח אותם בימים של מחאה – פרנסה, בריאות, פנאי, סדר וניקיון בבית, מילוי המקרר, זמן עם עצמנו.

רציתי לקרוא לפוסט הזה "ממחאה למאבק" (בעיקר כמחווה ל"מהגנה למאבק"), אבל באמת – המנוחה חשובה לא פחות מהמחאה ולא פחות מהמאבק.

כדי לקיים מאבק אזרחי מוצלח, יש לבחור בערוצים ובאמצעים שישחקו את היריב מהר יותר משהם שוחקים אותנו. חיים במאהל, הפגנות ענק כל שבוע ויציאה יומיומית לפעולות מחאה, יוצרים שגרה שוחקת מאד – רבים מאתנו עדיין מלאים רוח קרב אבל מותשים. ביומיים שאחרי צעדת המיליון, אמר לי מישהו, המון אנשים היו חולים.
קרא עוד »

חתלתולים מהפכנים מחפשים בית

שני החתלתולים שבתמונה מחפשים בית, וישמחו למצוא אותו יחד כי – כן, ניחשתם נכון – הם אחים ומאד אוהבים זה את זה.

הם באים מבית טוב, קצת פחדנים אבל הומלטו וגדלו בבית ורגילים לנוכחות בני אדם.  חמודים, אבל ממש. לפרטים נוספים: shooky AT gmail.com.

חתלתולים מחפשים בית

צעדת המיליון, קישורים חיוניים

"צעדת המיליון" (לינק לדף הרשמי באתר J14, עם כל הפרטים) תהיה לא רק אירוע המחאה הגדול ביותר בתולדות ישראל, אלא כנראה אירוע ייחודי גם בהשוואה למדינות אחרות. למעשה, במספרים יחסיים גם צעדת ה-300 אלף הייתה גדולה יותר מכל מה שקרה בתוניס ובמצרים.

לא יודע מה אתכם – ה-news feed שלי בפייסבוק הולך ומצהיב מאז תחילת השבוע. זרם בלתי פוסק של ידיעות, פוסטים בבלוגים, טוויטים, סרטוני יוטיוב וכו' שוטף את האינטרנט בימים האלה. באירוע הפייסבוק "צעדת המיליון – משנים את חוקי המשחק", רשומים (נכון ליום רביעי בלילה) למעלה מ-71 אלף איש. לשם השוואה, לאירוע ה-300 אלף נרשמו 22 אלף בלבד.

בקיצור: יש סיכוי לא קטן שאנחנו צועדים (שימו לב למשחק המילים המשעשע) לקראת אירוע מכונן. כזה שתספרו עליו לנכדים שלכם. אני אהיה שם ואביא איתי את כל מי שאני מכיר. מקווה לפגוש גם אתכם.

לינקים חיוניים:
צעדת המיליון הדף הרשמי באתר J14, עם כל הפרטים.
צעדת המיליון – העמוד הרשמי תיאומים ועדכונים בפייסבוק.
צעדת המיליון – משנים את חוקי המשחק האיוונט בפייסבוק. חשוב להירשם ולהפיץ.
מחאה מעוצבת כרזות לצעדת המיליון, מוכנות להדפסה.
צעדת המיליון, בואו והביאו עוד באתר עבודה שחורה. מה תוכלו לעשות כדי לעזור.

עוד על צעדת המיליון:
צעדת המיליון – זה קורה הזמנת וידאו ביוטיוב.
איך להכין ביבי שייקר טאמבלר הורס.
קום התנערה שיר מחאה מצוין שנוצר לקראת הצעדה.
קדימה אל צעדת המיליון ראובן לייב ב-news1.
צעדת המיליון בכל רחבי הארץ באתר סלונה.

בתים נטושים 101: מצב חירום חברתי

הפלישה לבית הנטוש ברחוב דב הוז בתל-אביב מוקדם יותר השבוע, העלתה למודעות את נושא המבנים הציבוריים הנטושים. החלטתי לצלם בשכונה שלי דירות ריקות ומבנים נטושים בכלל – בין השאר, משום שאין לכם או לי דרך פשוטה לזהות אלו מהם פרטיים ואלו ציבוריים. מה שקל לזהות הוא שאף אחד לא גר בהם.

כשבניינים ריקים מתחילים להופיע ברחובות העיר, זה סימן רע. זהו סימן לשקיעה מתקרבת, כי עיר בלי בני אדם היא עיר מתה. וישנם המונים כאלה בתל-אביב – בתים נטושים, זאת אומרת.

יש המונים כאלה, בפלורנטין ודרום העיר ובתל-אביב בכלל. דירות ריקות עם חלונות מוגפים במגדלי רפאים, ששייכות לתושבי חוץ; מבנים שבעליהם תיכננו אולי לשפץ, להרוס, לבנות, להרחיב או למכור את הזכויות על הקרקע וכו' – אבל עובדתית טרם עשו זאת, לפעמים במשך שנים רבות. כל בניין והסיפור שלו. כולם ריקים. כולם מתאימים למגורים, או ניתנים להשמשה ואכלוס תוך שבועות בודדים לכל היותר. ממש כואב הלב.

אני לא אמליץ לכם לבצע Squatting (אכלוס בתים נטושים באמצעות פלישה), בין השאר משום שזה לא חוקי. מה שאני כן יכול לומר הוא שלדעתי, אם אדם אחד גווע ברעב ולאחר יש הרבה יותר ממה שהוא מסוגל לבלוע, זהו חוסר איזון שמצדיק התערבות – מידתית אך מיידית – של המדינה.

עד שזה יקרה יצאתי לסיבוב קצר, ראשון מבין רבים, של צילומים בשכונת מגוריי. אלה התוצאות (המשיכו לקרוא אחרי שתצפו):

רק למקרה שחשבתם אחרת – מדובר בחלק קטן מהבתים הנטושים והדירות הריקות בפלורנטין.

אני מתכנן להמשיך לצלם בשכונה שלי, ואולי קצת מסביב. אני גם מנצל את ההזדמנות כדי לבקש מכל מי שגר באזור ומכיר דירות שהחמצתי או אחמיץ, לצלם ולשלוח או פשוט לדווח עם כתובת בתגובות. וכמובן, אתם מוזמנים לצלם ולהעלות בעצמכם לרשת אלבומים עם תמונות של דירות נטושות מהשכונה או הישוב בהם אתם גרים.

אפשר יהיה עוד להתווכח על ההיקף, הפתרונות, הקריטריונים, וכו'. אבל בתור התחלה, נדמה לי שהגיע הזמן לעשות את הדבר הפשוט ולהראות כמה תופעת הבתים הנטושים נפוצה, כי יכול להיות שלפחות לבעיה אחת במדינה הזו יש פתרון פשוט ממה שנראה.

רגע, לפני שתלכו… נקודה למחשבה:

במצבי חירום בטחוניים, מדינת ישראל מעולם לא היססה לגייס לצרכי צה"ל כלי רכב מכל הסוגים, ציוד הנדסי, וגם מבני מגורים ובנייני משרדים. משני צדי הגבול. בדרך-כלל היא עשתה זאת לזמן מוגבל, וגם העניקה פיצוי נכבד לבעלי הרכוש המגוייס. זה חוקי לגמרי, ויש לזה שם יפה ("הרכשת שירותים" או משהו דומה). יש על זה אפילו מערכון של הגשש ("סע לשלום. המפתחות בפנים")…

ואני שואל: האם הימים בהם אנחנו נמצאים אינם בבחינת מצב חירום חברתי? והאם החוסן והביטחון הכלכלי והחברתי, הצדק והסולידריות, אינם חלק בלתי נפרד מ"הביטחון" שלנו? אם אפשר לגייס משאיות, מנופים ורכבים מסחריים המשמשים לפרנסת בעליהם, מדוע אי אפשר לגייס דירות ובניינים שעומדים ריקים לגמרי, בשעה שלאנשים אין בית?

עוד קצת חומר קריאה:

הפלישה לבית הנטוש ברחוב דב הוז בתל-אביב ב-J14.org.il, האתר הרשמי של תנועת המחאה.
השלב הבא: פלישה לבתים נטושים? ההשתלטות כחלק ממחאת הדיור, ynet.
הפלישה הגדולה על תופעת הסקווטינג בהולד, במגזין מסע אחר.
יחידת רכב מגוייס דף באתר משרד הביטחון שמסביר על "הרכשת שירותים".

המחאה, המלחמה והבחירות שבפתח

שינוי תודעתי בשבעה מהלכים.

1. ואף על-פי כן נוע תנוע.
במוצאי שבת צעדו בתל-אביב לפחות עשרת-אלפים איש, לבושים בשחור, כל הדרך מהבימה לגן צ'רלס קלור. אלו היו אנשים שהחליטו שהם יכולים גם להזדהות עם תושבי הדרום וגם למחות על השחיתות, הניצול והמדיניות המקולקלת של מי שמתיימרים להגן עלינו.

בתוך ההמון הייתה קבוצה קטנה של אנשים שצעקו את סיסמאות הצדק החברתי, בניגוד לבקשת המארגנים. היו גם שישה נציגים של קבוצה ימנית קיצונית שמוכרת היטב למוחים ברוטשילד – ברנשים מפחידים למראה שמנסים להרוס כל אסיפה, דיון והפגנה בפרובוקציות אלימות. במהלך האירוע השקט, המכובד והמרגש בצ'רלס קלור, עמדו המנוולים הללו וצעקו קריאות גנאי לאחד הנואמים, ערבי מיפו. פתאום, הם מצאו את עצמם מוקפים באלפי אנשים שצעקו "יהודים וערבים מסרבים להיות אוייבים". הם נעלמו בשניות.

בקהל זיהיתי חברים ומכרים – כן, גם הרבה שמאלנים, אבל ממש לא רק שמאלנים. הגרעין הקשה של המחאה, גם על רקע התותחים הרועמים, נשאר מגוון אך מאוחד. מעולם לא יצאו כל-כך הרבה אנשים לרחוב כשברקע מצב בטחוני כזה, וזה היה ניצחון גדול. והופס, המתקפה בדרום הסתיימה ואנחנו עדיין כאן.

2. להכיר את מגבלות הכוח.
ביומיים האחרונים פורסמו ציטוטים מבכירים בצה"ל, שמביעים תרעומת על מדיניות הממשלה שהחליטה לעצור את המבצע המתגלגל בעזה בלחץ מצרים. אפשר להתווכח אם זה לגיטימי בכלל שהגוף המבצע יתראיין בענייני מדיניות, אבל זה נושא לפוסט אחר.

פרקטית: ביבי נתניהו גילה מהר מאד שאפילו הוא לא יכול להרשות לעצמו ניתוק יחסים עם שתי מעצמות אזוריות (השנייה היא טורקיה) באותו שבוע. אז כן, אפשר להתווכח גם על טוהר הכוונות וסוג האינטרסים של ממשלי טורקיה ומצרים. אבל כשהראשונה מודיעה על ניתוק הקשרים הכלכליים עם ישראל והאחרונה מחזירה את השגריר שלה, אפשר להיזכר בתשדיר השירות הידוע שהסביר לנו שצריך לדעת להיות גם חכמים ולא רק צודקים.

ויש מגבלות כוח גם מול המחאה. בממשלתו של ביבי יש מן הסתם אנשים שהפנטזיה שלהם היא לטפל במוחים כמו שמטפל בהם אסד. עם כל החסרונות של מדינת ישראל – בינתיים זה משהו שאי אפשר לעשות בה, תודה לאל. מה שכן אפשר לעשות ונעשה הרבה, זה לשלוח בריונים למאהלים, כדי שאפשר יהיה ליזום אלימות ואז להאשים את תנועת המחאה. אגב – זו לא הפעם הראשונה שעושים את זה בישראל, אבל פעם היו עושים את זה בעיקר בתקופת בחירות.
קרא עוד »

שקט, יורים – וביבי עדיין צריך ללכת

אם המחאה צריכה להשתנות – היא תשתנה. מה שלא יקרה הוא שהיא תידחה, תתמוסס או תדעך. כי עם כל הכבוד הרב לענייני הביטחון – אי אפשר לדחות את החשוב מפני הדחוף לנצח. הערב יצעדו בתל-אביב פחות 300 אלף, אבל אל תטעו: חבית חומר הנפץ החברתית עדיין כאן.

צדק חברתי חשוב לא פחות מביטחון ואחד לא יכול לבוא על חשבון רעהו. זה שאנשים נהרגו כתוצאה מפיגועים והפצצות, לא מייתר את העיסוק במוות של קשישים בגלל שאין להם כסף לחימום או לתרופות.

צעדת הדממה

צעדת הדממה. 21:00 הערב בהבימה

בכל אופן, רוב תושבי ישראל עדיין לא בנויים רגשית לקיום הפגנות מחאה חריפות בשעה שצה"ל מפציץ את עזה, ועוד יותר מזה – כשנוחתים טילים על ישובי הדרום.

די ברור למה מי שנמצא בשטח האש ממש, לא יוכל או לא ירצה, פיזית או רגשית, לצאת מהבית כשיורים עליו. אבל גם בשאר ישראל, אנשים לא מרגישים בנוח לצעוק נגד הממשלה בזמן מלחמה. כך חינכו אותנו.

אני, באופן אישי, התגברתי על העכבה המיותרת הזו. אני חושב שיש לתמוך בכל דרך חוקית בממשלה שפועלת למען תושבי המדינה ויש להתנגד בכל דרך חוקית לממשלה שפועלת נגד תושבי המדינה.

צר לי לומר זאת, אבל אני חושב שממשלת נתניהו משתייכת במובהק לסוג השני. כלומר, לא רק שלא מדובר בממשלה טובה אלא שמדובר בממשלה שהאינטרסים הראשיים שלה מנוגדים לאלו של אזרחי המדינה, והמחיר שכולנו משלמים על כך הולך וגדל. זוהי ממשלה שהפנתה עורף לציבור, ואינה ראויה לתמיכה בשום מצב.

יש אנשים שיאמרו – בכל זאת, אי אפשר להחליש את המדינה בזמן שהיא נלחמת במלחמת אין-ברירה שכפו עלינו טרוריסטים. אפשר להתווכח על השאלה אם באמת "אי אפשר", ולשאול לא האם נדרשה תגובה אלא האם התגובה מידתית, אבל בואו נדבר רגע על הטענה שזו מלחמה שנכפתה עלינו.

השבוע פורסם בתקשורת שהפיגוע בדרום התאפשר הודות למחדל חסר תקדים של מערכת הביטחון. "המילואמיניקים התריעו שהגבול פרוץ לחלוטין" (מאקו), "במשטרה התריעו בזמן – ובצבא פשוט התעלמו" (ערוץ 2) וגם "בשב"כ מאשרים: לצה"ל הייתה התראה מדוייקת" (הארץ).

האחריות היא של אהוד ברק.

צה"ל ידע ולא מנע. האחריות היא של אהוד ברק.

כדי להעביר את רוח הדברים, אסתפק בציטוט קצר ממשה נוסבאום: "זה כנראה יהיה הנושא להרבה תחקירים שנראה בימים הקרובים… השאלה שצריך לשאול היא 'איך'. איך למרות ההתראה [המדויקת מצד משטרת ישראל] זה בכל זאת קרה".

באמת, שווה 1:14 דקות מזמנכם (הקליקו על התמונה כדי לצפות בסרטון בחלון חדש).

רק תחשבו על זה: השב"כ הכפוף לנתניהו והמשטרה הכפופה לליברמן, מאשימים את צה"ל, שכפוף לאהוד ברק. הפתרון של ברק? להפציץ בעזה.

קונספירציה? לאו דווקא. אהוד ברק כבר הוכיח שהוא גנרל טוב במלחמה אבל פאשלונר גדול בכל דבר אחר. למה צה"ל לא פעל בזמן? ייתכן שזה פשוט בגלל שברק הוא מנהל גרוע. בשורה התחתונה: ברק נכשל – התרחש פיגוע שיכול היה למנוע, ובשב"כ ובמשטרה מיהרו להגן על התחת, לפני שברק עושה ספין.

מכיוון שברור שהאחריות המיניסטריאלית היא של שר הביטחון, ומצבו בסקרים גרוע, הדרך הכי טובה להתמודד עם המצב הייתה לבצע מהלך צבאי לא-מידתי, שיגרור תגובה מחמאס וידרדר את שני העמים למלחמה נוספת. בדומה מאד לדצמבר 2008, ערב הבחירות הקודמות.

הפיגוע, ככל שניתן לקבוע, נעשה בניגוד לדעת חמאס. בעזה מסתכלים בעיניים כלות על הצלחותיו של אבו מאזן ביהודה ושומרון, ומבינים בהדרגה – יחד עם שאר העולם – שמשטים והפגנות משיגים לפעמים יותר מטילים והפצצות. הם לא רוצים מלחמה – הם רוצים רגיעה. קרא עוד »

האוהל שבלב: המחאה לשלב חדש

הימים הם ימים של נפילת מתח. הרבה אנשים עייפים מפעילות וצרודים מצעקות, ומרשים לעצמם לנוח קצת, ואני דווקא בעדם. הציניקנים ורואי-השחורות כבר עסוקים בהספדים. האופטימיים, אומרים שאנשים אוספים כוחות לקראת הסיבוב הבא. אני רוצה לנסות להציג כיוון שונה של הסתכלות על הכל.

זה היה לפני שבועיים בלבד, למרות שזה נראה עכשיו כאילו חלף נצח. באמצעי התקשורת כינו את היום ההוא "היום הקשה ביותר של המחאה עד כה". עבור רבים מאתנו, זה היה אכן יום לא קל מבחינה מוראלית, אבל למחרת זרחה השמש וארבעה ימים מאוחר יותר יצאו למעלה מ-300 אלף אנשים להפגין.

כמובן, זה לא שינה את העובדה שעכשיו אוגוסט ובאוהלים חם, ועם כל הכבוד לאווירה הנהדרת זוהי צורת מחאה מאד תובענית. שזו רק אחת הסיבות לכך שתנועת המחאה צריכה להשלים עם תוחלת החיים המוגבלת שלה ולאמץ צורות מחאה נוספות.

מחאה לא חייבת להיות קשה לביצוע כדי להיות אפקטיבית ולא חייבת להיות אלימה כדי להכאיב – במיוחד כשאתה נהנה מיתרון הגודל, מה שקוראים: "העם איתנו".

מחאה על אש קטנה

ב-2300 ומשהו האוהלים המפוזרים ברחבי ישראל, וסביבם, יש בכל נקודת זמן אלפים רבים של אנשים אנשים חדשים ממשיכים להגיע לראשונה למאהלים, ומדי פעם מתלקחים במקומות שונים בארץ קיני מחאה חדשים. כן, גובה הלהבות נראה מעט נמוך ממה שהיה כאן לפני שבוע או שבועיים, אבל אולי חלק מזה קשור לפער בין היכולת של התקשורת לסקר את המתרחש בערי המרכז מול הפריפריה. מסיבה דומה אין לנו באמת מושג מה קורה בציבור הדתי, במגזר הרוסי, במגזר הערבי וכו'. קרא עוד »