לפני פחות משבוע, ישבנו כמה חברים במאהל בשדרות רוטשילד ושאלנו את עצמנו אם כל העסק לא יגווע כשאנשים יחזרו לעבודה ביום ראשון.
אבל במהלך השבוע, מיום ליום, מחאת האוהלים רק גדלה והתעצמה והתפשטה לערים רבות ברחבי הארץ. כל יום מספר האוהלים הוכפל. מה שקרה ברוטשילד אתמול בערב כבר היה בסדרי גודל כמעט היסטוריים. מאות אוהלים, רבבות אנשים, במעגלים וקבוצות ומתחת כל עץ ועל כל ספסל יושבים אנשים, ומדברים על מה שקורה כאן ומה שראוי להיות ומה צריך להיות השלב הבא במחאה. המוני צעירים – "פעם ראשונה בים" – עמדו והקשיבו.
עצרת המחאה במוצ"ש (21:00) עשויה להיות האירוע הפוליטי הגדול ביותר בישראל מעולם. אירוע שיהיה מביך להודות בדיעבד שלא הייתם בו, אירוע של "כולם היו".
כמה נקודות למחשבה, כמה הצעות למעשים.מוקדש לאנשים המצויינים בשדרות רוטשילד בתל אביב.
1. מי ששואל אתכם "מה הפתרון" לא רוצה פתרון. כדאי לכם לצפות בסרטון שבהמשך הפוסט הזה. דפני ליף, "הפנים" של מאהל המחאה בשדרות רוטשילד, עונה לטענות הנבזיות של מירי רגב (שסולקה בבושת פנים מהמאהל אחרי שעשתה ניסיון ציני לתפוס טרמפ על המאבק). השלב שבו ליף החדה והרהוטה בדרך-כלל נשארה בלי מילים, הוא כשהמראיין שואל אותה מה הפתרון.
כמו שכתבתי בפוסט הקודם: זה טיפשי לשאול את מי שמוחה מה הפתרון שהוא מציע. זה כמו לשאול את החולה מה הטיפול עליו הוא ממליץ. סדר הדברים הנכון הוא שהחולה מתלונן על כאביו והרופא מתווה טיפול – כמובן, במקרה שבו הוא לא ברח רגע קודם לאיזו חלטורה פרטית. מי שצריך לספק פתרונות היא הממשלה. אם אינה יכולה לספק פתרונות עליה להתפטר ולהפקיד את השלטון בידיים טובות יותר. זו התשובה הנכונה.
2. שלא יסבנו אתכם: יש פתרונות. יש הרבה פתרונות למצוקת הדיור ובפוסט הקודם פירטתי כמה מהם. יש פתרונות לטווח הארוך ופתרונות אפילו לטווח הקצר, אם רוצים. לדוגמא, ממשלת ישראל יכולה להחליט על הטלת פיקוח מלא על מחירי השכירות. או, צעד מתון יותר: להעביר חוק שאוסר להעלות את דמי השכירות בשלוש השנים הבאות. מהלכים כאלה יגרמו גם לירידת מחירי הדירות, כדי לפצות על התשואה המופחתת.
באמת, פתרונות לא חסרים – הכל שאלה של כמה רחוק הממשלה תסכים ללכת עם זה. אם יש להם ג'יפ, טנדר, משאית או מנוף, אתם בוודאי יודעים שבעת הצורך (כלומר בשעות חירום) המדינה עשויה לגייס אותם לצה"ל. כך זה היה כאן תמיד – כשצריך מגייסים וכשמסתיים המשבר הבטחוני הרכבים והציוד חוזרים לבעליהם החוקיים, עם פיצוי. למה לא לעשות את זה עם דירות? למה לא לעשות את זה עם אדמות "הגוש הגדול" בצפון תל-אביב, שיכול לשמש להכפלה של אוכלוסיית העיר בתוך שנים לא רבות?
3. משבר הדיור הוא לא אסון טבע – זהו מעשה ידי אדם ויש מי שמרוויח ממנו. ושלא יגידו לכם שבכל אשמה הרגולציה. איפה הייתה הרגולציה בפעם האחרונה שבעל הדירה שלכם עשה משהו נבזי? איפה הייתה הרגולציה כשהאלפיון העליון של יהודי צרפת בא לכאן להלבין את כספו בדירות שעומדות היום ריקות ברובן? משבר הדיור הוא תוצאה של מדיניות כלכלית, של תאוות בצע ושחיתות, של פוליטיקאים שמנותקים מהעם כי הם מרוכזים בישבן של עצמם. זה לא מקרה שראש הממשלה הנוכחי ושלושת קודמיו היו כולם נדל"ניסטים – מעונות שרד, דירות מושכרות, בתים בקיסריה ובמגדלי אקירוב, חוות בנגב.
גם עכשיו, מנסים לשכנע אותנו בספינים אינסופיים שהמשבר נגרם מסיבות "אובייקטיביות". האם גם פרויקט הולילנד נגרם מסיבות אובייקטיביות? והאם לא אמרו לנו שזה "רק קצה הקרחון"?
4. למילה "משבר" משמעויות שונות. בשיא "משבר הנדל"ן" של שנות התשעים, פורסם בתקשורת שיו"ר התאחדות הקבלנים (או ארגון דומה) ביקש בהזמנה לכנס מחברי ההתאחדות לא להגיע עם המכוניות שלהם כדי לא לנקר עיניים (אני מצטט מהזיכרון ואם ידוע למישהו על אי דיוקים אנא תקנו). כלומר, לא להגיע במכוניות פאר לכנס שמטרתו הייתה, אם הבנתי נכון, לעורר את המודעות למצב הקשה של הקבלנים. גם בימים האלה, מנסים הקבלנים לשכנע שהם בעצם הקורבנות. בדומה קצת למירי רגב.
5. האם ננצח? הפתעה: כבר ניצחנו. הכי טוב כשמאבק מסתיים ב"טיפול שורש" שמחולל שינוי עמוק ואמיתי. לא בטוח שזה יקרה דרך רוטשילד. למרות זאת: המחאה כבר חוללה שינוי, ולא רק שינוי תודעתי (שזה חשוב כשלעצמו).
כמו כל ענף כלכלי, גם ענף הנדל"ן אוהב יציבות ומושפע מ"אווירה". המאהל ברוטשילד חושף את האווירה העכורה ואת הקרקע הטובענית עליה עומד ענף הנדל"ן בישראל. הוא חושף שיש כאן חבית חומר נפץ חברתית שצפויה להתפוצץ. לו אתם משקיעים זרים שחיפשו כסף קל בענף הנדל"ן הישראלי, מה הייתם עושים עכשיו? אולי… ללכת למקום שבו אנשים עדיין לא יצאו לרחוב?
6. מה לעשות? כמו תמיד: לצאת לרחוב. הפעם יש כתובת. תראו מה עשו כבר 10 אוהלים. תחשבו מה יעשו 100. מה יעשו 1000. ( עדכון 25/7: יש כמדומני כבר למעלה מ-200 אוהלים ברוטשילד, והעסק ממשיך לגדול )
7. ומה לעשות: כן, זה פוליטי. כמו שאמרה יונית (תכף הלינק) אי אפשר לומר על המאבק הזה שהוא "א-פוליטי", כי הוא פוליטי בהגדרה. דיור, מחירים וכלכלה בכלל זה פוליטי. זכויותיו ורווחתו של אזרח במדינתו, הם עניינים פוליטיים. לא צריך לומר "א-פוליטי". אפשר, אם רוצים, לומר "לא מפלגתי". או ש"יש בינינו אנשים עם דעות פוליטיות שונות". זה לא רק יותר מכובד אלא בעיקר יותר אינטליגנטי.
1
כשמדובר על עניינים עירוניים בכלל וכאלו שקשורים בתל-אביב בפרט, הסמכות הראשונה בעיניי היא יואב לרמן ("עוד בלוג תל אביבי"). מעבר להיותו חבר, לרמן הוא אדם שאני סומך גם על הידע שלו, גם על תבונתו וגם על יושרתו. בכל אופן, לפעמים אני מרשה לעצמי לא להסכים איתו וזו כנראה הולכת להיות דוגמא טובה.
בשישי בערב נפגשנו, יואב ואני, במאהל המחאה בשדרות רוטשילד בתל-אביב. אני, שלא יצאתי הרבה מהבית לאחרונה (בגלל איזה עניין בריאותי מציק. עזבו), חשתי התרוממות רוח. הייתה גם רוח ערב נעימה, שלא פתרה את תחושת הדביקות אבל ציננה לכמה דקות את הזעם והלהט. אני הרשיתי לעצמי להיות קצת אופטימי. יואב, כמנהגו לפעמים, היה ציני ופסימי וטען שמחאת האוהלים היא בזבוז זמן כי אינה מופנית בכיוונים הנכונים.
2
יואב חושב, בין השאר, שהעיסוק בתרומתם של אנשים דוגמת רון חולדאי למשבר הדיור בתל-אביב ובכל הארץ, היא בזבוז זמן. לשיטתו – בהנחה שהבנתי נכון – האשמים העיקריים הם מנהל מקרקעי ישראל והממשלה, בראשה משרד הפנים. הקשיים והמגבלות שהם מערימים על הבנייה, התכנון הלקוי, קוצר הראות, חוסר המקצועיות ומשחקי הכוח בין הגורמים השונים, גורמים לכך שאין כמעט בנייה בתל-אביב ובאזורי ביקוש אחרים.
כמובן שגם הבנייה הקיימת היא בנייה לעשירים, "בשביל אקירוב וגינדי" כמו שאמר היום מהנדס העיר לשעבר ישראל גודוביץ'. אבל בשורה התחתונה, אומר יואב – צודק חולדאי שטוען שהממשלה אשמה במחירי הדיור.
3 עוד דמות מוניציפלית שפגשתי במאהל הייתה סגנית ראש-העיר ויו"ר מרצ בתל-אביב מיטל להבי, שדיברה איתי על "הסיפור מאחורי גני הילדים". על להבי יש לי לא מעט ביקורת, ועוד נחזור אליה בפוסטים אחרים מן הסתם, אבל לפחות במה שקשור למצוקת גני הילדים בעיר נדמה לי שמגיע לה קרדיט מסוים.
למצב המחפיר של החינוך לגיל הרך בישראל בכלל, לא רק בתל-אביב, התוועדתי במסגרת עיסוקיי המקצועיים דווקא. אני ממליץ מאד למי שרוצה להבין את הנושא לקרוא על הצעת החוק לפיקוח על מעונות יום. האבסורד, בקצרה: 80 אחוזים לערך מגני הילדים בארץ הם גנים פרטיים שלא נמצאים תחת שום סוג של פיקוח – פדגוגי, בריאותי, בטיחותי וכו'. מדינת ישראל פשוט מתעלמת מקיומם של הגנים האלה, ומגלה על קיומו הספציפי של גן זה או אחר כשהשכנים מתלוניים לוועדת התכנון המקומית. אז, בלית ברירה, מעניקים בדרך-כלל היתר לשימוש חורג.
המפה של אתר אינפוגן מציגה 1161 גני ילדים בתל אביב. קל לראות שיש שיעור גבוה של גנים פרטיים (בצהוב ובכחול), וזה לפני שמביאים בחשבון שקרוב לוודאי שישנם עוד לא מעט גנים שלא מופיעים במפה הזו (שהיא ממילא היחידה מסוגה) ולא מופיעים בשום מאגר ממשלתי. מי יודע עליהם? רק השכנים. קרא עוד »
בימים כתיקונם – כלומר, עד היום – לא הייתי חסיד גדול של חרמות שמאלניים למיניהם. אני מאמין, כמו שלימד אותי לפני שנים הוטרינר ד"ר בועז ארד, שתמיד כדאי "לנסות קודם בטוב". כשאתה מתמודד עם יצור מטומטם והיסטרי, שמצבו (הסובייקטיבי לפחות) רק הולך ומחמיר, נקיטת יד קשה היא לעיתים קרובות לא הטקטיקה הטובה ביותר.
אני בעד חרמות צרכניים, אבל בעיקר אלה שמכוונים לפגוע בכרישים ולא בדגי הרקק. לדוגמא, החרמה של קוטג' ותנובה בפרט או של יצרני חלב ומוצרי חלב בכלל, היא דבר מבורך בעיני. העובדה שענקי המזון, כמעט בלי יוצאים מן הכלל, גם מחזיקים מפעלים בשטחים כדי ליהנות מהטבות מס מפליגות, קשורה בעיני פחות לתמיכתן בכיבוש ויותר לנכונות הכללית של הנ"ל לנצל אותנו בכל דרך אפשרית. קרא עוד »
בסוף השבוע פורסם בדהמרקר טור הזוי במיוחד שבו חזר שוב נדל"ניסט כלשהו על הטענה שמחירי הדירות בישראל קשורים אך ורק להיצע הדירות (=אין בועה). כדי לבסס את טענתו הוא סיפר איך בשנות התשעים היה ביקוש גדול בגלל העלייה מברה"מ-לשעבר, ואילו בתחילת שנות ה-2000 אחרי שהייתה בנייה מאסיבית המחירים ירדו.
אף מילה על כך שבתחילת שנות ה-2000 היו כאן משבר כלכלי עמוק, אינתיפאדה ופיגועים. כל מי ששכר, השכיר, מכר או קנה דירה באותם ימים, יודע ששוק הנדל"ן התרסק ללא כל קשר להיקפי הבנייה והיצע הדירות החדשות. מה שהשתנה הוא לא ההיצע אלא הביקוש. אנשים פשוט לא יכלו להרשות לעצמם לשפר את תנאי המגורים שלהם, ובכל תל-אביב עמדו דירות למכירה ולהשכרה ריקות.
מכיוון שמדברים כאן כל-כך הרבה על היצע הדירות ועל כך שחסרות דירות ויש לבנות ולבנות, כדאי אולי להסב את תשומת לבם של קברניטינו לכך שיש הרבה מבנים ודירות שעומדים ריקים ונטושים לא רק בפריפרייה הרחוקה אלא גם בתל-אביב. את הבתים והדירות הללו אפשר לשפץ ולאכלס הרבה יותר מהר משאפשר לבנות בתים חדשים. בפועל, מה שקורה הוא שעיריות ורשויות מקומיות נותנות הקלות בארנונה לבעליהם של בתים ודירות כאלו, בשעה שהיה עליה לעשות להפך – להטיל עליהם תשלומי ארנונה מוגדלים, כדי לתמרץ אותם לשפץ ולאכלס – או למכור.
