שוקי גלילי SRאל התופעה ששמה ג'רמי פוגל נחשפתי לראשונה לפני שבועות מספר, בהופעה "פיסוק רחב בארץ הקודש" בלבונטין 7. ערב שהיריעה (שלי, כרגע) קצרה מלתאר.
הצפייה לא מומלצת לילדים, הורים, ובני משפחה בכלל. ותודה לאור.
על מדינת ישראל להעניק למגילת העצמאות תוקף של חוק יסוד.
1
זוגתי ואני נמצאים בויכוח בלתי נגמר מזה כמה שנים. בכל פעם שעובר כאן חוק חשוב, שהופך את ספר החוקים של מדינת ישראל – על-פי השקפתי, כמובן – לאנושי ומוסרי יותר, אני מברך על כך וזוגתי נוחרת בבוז ומלגלגת על המחוקקים, המוסיפים עוד אותיות מתות לספר.
2
קשה להתעלם מהטענה שבישראל הבעיה אינה בחוק, שהוא בדרך-כלל מצוין. הבעיה היא שחוקים אינם נאכפים. 92% מהמעסיקים פוגעים בזכויות החוקיות של העובדים שלהם (לפי דו"ח של משרד התמ"ת מ-2007). בענפי הבנקאות, הביטוח, התקשורת ורבים אחרים, ישנם קרטלים ותיאומי מחירים והתעמרות בלקוח תוך זלזול מוחלט בחוק. הגנת הצרכן, הגבלים עסקיים, חופש העיסוק, כבוד האדם וחירותו – אלו נשמעים לעיתים כביטויים ריקים מתוכן, לנוכח המציאות המבישה של היעדר אכיפה. קרא עוד
עם חשיפת מסמכי המו"מ הישראלי-פלסטיני באל ג'זירה אתמול (ובהנחה שהם אותנטיים, כמובן), התחוור סופית למי שהטיל בכך ספק שה"מכשול לשלום" הוא ביבי נתניהו.
הכרחתי את עצמי להשתמש בביטוי "מכשול לשלום" שמאד לא חביב עליי, כי זה ביטוי שנתניהו ודובריו משתמשים בו לעיתים קרובות. במיוחד כחלק מהצירוף "הפלסטינים הם מכשול לשלום", שאופיו המכליל מאד לא נעים לאוזן – אני, לפחות, נע באי נוחות כאשר אני שומע שעם שלם הוא "מכשול" או "בעיה" או שהתנגות מסויימת היא "פגם גנטי" שלו (אגב, רטוריקת ה"מכשול לשלום" חביבה גם על גורמים נוספים – באו"מ, בממשל האמריקני וכו' – אבל בדרך-כלל בקונטקסט קצת שונה).
קרא עוד
1
מסיבת העיתונאים של שר-הביטחון אהוד ברק השבוע, הייתה שעתה היפה ביותר של מפלגת העבודה בשנים האחרונות.
2
כמה אנשים במפלגת העבודה נראו כאילו הזדקנו בין לילה בעשור. חלק מהם היו בעבר הלא-רחוק שותפים או בני ברית של ברק, מתוך אופורטוניזם או פחדנות. אחרים, היו בין אלה שפעלו במרץ למען חזרתו הנפוליאונית מה"גלות", לראשות המפלגה. מהלך אומלל שרק העיד על ניתוקם מהציבור הישראלי.
3
הניצחון המזהיר של אהוד ברק על ביבי בבחירות 1999 היה שני רק להפסד המהדהד שלו לאריק שרון ב-2001. הוא לא נשלח הביתה – הוא נזרק. שנתיים קודם הצביעו לו ועכשיו הצביעו נגדו, כי רוב מכריע של המצביעים בישראל, ובתוכו רוב מצביעי העבודה, לא רצו לראות אותו שוב בפוליטיקה לעולם. חזרתו לראשות המפלגה שש שנים מאוחר יותר, הייתה הדבר הכי רע שקרה לה. נדמה לי שביטאתי את רחשי הלב של רבים ממצביעיה, כשאמרתי כבר אז שמפלגת העבודה מתה. בשלוש השנים הבאות השתכנעו בזה בהדרגה שני-שלישים ממצביעי העבודה (ב-2006).
4
לפי הסקרים שנערכו ביום שבו "התפלגו" ברק וחבריו מהעבודה, היא לא איבדה מכוחה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) שעומד כיום על שישה מנדטים. מכיוון ש"סיעת עצמאות" זכתה באותם סקרים בכשלושה מנדטים, נדמה לי שאפשר לומר בביטחון שלפחות מנדט או שניים של מצביעי עבר כבר "חזרו הביתה".
5
מפלגת העבודה לא יכולה להפסיד מעזיבתו של ברק. אדרבא – יש שם עוד פרצוף או שניים שאם היה ברק לוקח איתו בוודאי היה מזכה את המפלגה בעוד מנדטים. אולי בסיעה נפרדת הוא מסוגל לעבור את אחוז החסימה, אבל כיו"ר מפלגת העבודה היה לו ערך אלקטורלי שלילי, שרק הלך וגדל. אם קורבנותיו האחרונים של ברק – האנשים שנשארו במפלגת העבודה – לא ינהגו בטמטום מוחלט, יש להם סיכוי טוב למשוך אליהם רבים ממאוכזבי ברק.
6
ברק הוא לא סחבק, לא נחמד ולא טרנדי ולא ולא ולא. מפלגת העבודה היא הלא-ברק החדש.
7
יש במפלגת העבודה ובסביבתה הרבה אנשים צעירים ומוכשרים, חלקם אולי נאיביים אבל רובם בעלי כוונות טובות. עומדות לרשותה עתודות ענק של מצביעי עבר, פעילי עבר, ופריימריסטים פוטנציאליים. במצבה הנוכחי, מדובר בעסק די כושל אבל כזה שנהנה עדיין ממותג חזק, ואולי תחת הנהלה מוכשרת וערכית יותר יהיה מסוגל להשתקם.
8
בסרט שבו הוא חי, אני מתאר לעצמי שברק דמיין את עצמו מבצע מפץ גדול בסגנון הפרישה הגדולה של שרון מהליכוד לצורך הקמת קדימה. ישנו, כמובן, ההבדל הקטן הזה – ששרון היה מנהיג אהוד וברק הוא פוליטיקאי בלתי-אהוד בעליל. אם המפץ הגדול היה מכה איומה לליכוד, אז עזיבת ברק עשויה בהחלט להיזכר כשעתה היפה ביותר של מפלגת העבודה.
פחד, בורות ורצון להיאחז במשהו. לרוב האנשים אין הרבה יותר מזה.
הפחד נמצא בכל. פחד ממוות, ממחלה, מעוני, מהגרעין האיראני, מחורבן המדינה, מאובדן הדרך, מאובדן הצלם. רוב האנשים – אולי גם אתה, גם את, ובטח שאני – קודם כל מפחדים ואחרי זה בודקים מה הלאה. ואנשים מנסים להצדיק את הפחד, או שהם מכחישים את קיומו, או שהם נסוגים לרמת בהמה ונעשים תוקפניים ואלימים. רובם, כמעט אף פעם, לא עוצרים לבדוק – האם הם נותנים לפחד לשלוט בהם או שהם מנסים להתמודד איתו בצורה רציונלית, ולראות מה הם יכולים לעשות ומה כדאי להם לעשות. מהו מותר האדם מן הבהמה אם לא דברים כאלה בדיוק.
הבורות היא פתרון מצוין – כשאין שכל אין דאגות, כמו שאומרים. אין צורך לפחד ממה שאינך יודע על קיומו, ובוודאי שאין צורך להתמודד, ולכן הכי קל ופשוט לא לדעת. תמיד זה היה כך, וכך זה בדרך-כלל: הבעיה היא לא עם האנשים שלא יודעים, אלא עם האנשים שלא רוצים לדעת. מה שנקרא "Too bad for reality". רוב האנשים, כשהם נתקלים בדיסוננס, פשוט עוצמים עין אחת ומכבים חצי מוח וככה אפשר להאמין לבדיות. למכור קרח לאסקימוסים בשביל אנשים שלא היית קונה מהם אוטו.
והרצון להיאחז במשהו – כשכבר קשה להכחיש את היאוש או הספק, כשמנגנוני ההגנה מאיימים לקרוס אל מול הפרדוכס – הוא מוביל בני אדם למקומות הכי מכוערים שלהם. אל מול הגורל הבלתי נמנע, יש מי שאוחז במבושיו או מוצץ אצבע, מושך בשערותיו או נאחז בכל מה שקרוב אליו – חי, צומח או דומם. הרבה לפני, אדם יכול לעצור ולראות שהוא נאחז, כבר נאחז, ולחשוב מה אומרת האחיזה על מניעיו או על התפיסה האמיתית שלו את מצבו.
מחר (ד') צפוי ראש-הממשלה להודיע על החלטתו בנושא שיתוף הציבור ברווחי הגז.
לפי הכותרת הראשית של גלובס הערב, הוא צפוי להודיע על תמיכה במסקנות ועדת ששינסקי. למרות ה"צמחוניות" של מסקנות הוועדה, שהלכה דרך ארוכה מאד לקראת חברות הגז, בסך-הכל הרוח נושבת קצת יותר בכיוון שלנו. בכל אופן, שום דבר עוד לא נסגר. אל תפסיקו לעקוב ואל תירדמו בשמירה.
הערב, יום שלישי 11.1.11, החל מ-20:00, נחלת בנימין פינת לוינסקי:
מרגישים שסותמים לכם את הפה?
כואב לכם ואתם רוצים לצעוק?
יש לכם ביקורת ואתם מחפשים קהל?
פעם בחודש בלוינסקי, יש במה, קהל ומערכת הגברה שמחכים לכם.
לדף האירוע בפייסבוק
