מגזר העצמאים ועסקים הקטנים משלם יותר מיסים, זכאי לפחות תנאים סוציאליים וקורבן של הרבה יותר בירוקרטיה. לפעמים נראה כאילו המדינה ממש מתאמצת למנוע יזמות, בניגוד מוחלט להצהרות של קברניטי המשק היום ובמשך השנים. חלק מהבעיה נעוץ בתדמית השגויה של העובד העצמאי.
זה מתחיל בתדמית – העצמאים נתפסים לעיתים קרובות כמצליחנים, אדונים לעצמם, אנשים מוכשרים שחיים את החיים הטובים אחרי שהשתחררו מכבלי המעסיקים, מרוויחים טוב וזמנם בידם, פטורים מדאגות וכו'.
בפוסט "יום בחייו של עצמאי" סיפקתי כבר הדגמה אנקדוטלית עד כמה הדימוי הזה תלוש מהמציאות. כלומר, נכון שלהיות עצמאי מאפשר גמישות שלא קיימת אצל שכירים.
מצד שני, לעצמאות יש מחיר – ובמדינת ישראל הוא נוטה להיות גבוה במיוחד.
ראשית, עצמאים לא נהנים מהביטחון ומהזכויות הסוציאליות שיש לשכירים. ההכנסות שלהם לא תמיד יציבות – יכולים להיות חודשים טובים מאד וחודשים רעים מאד, ובמקרה של פציעה או אובדן ימי עבודה זכויותיהם מצומצמות ומעורפלות בהשוואה לשכירים. הם לא זכאים לימי מחלה, חופשה, הבראה, פיצויים וכו' (זכויות ששוויין המצטבר הוא 30-40% מהשכר).
עצמאים גם נאלצים להקדיש כסף או זמן עליו איש לא משלם, כמובן, לפעילויות שהשכיר פטור מהן לגמרי – השגת לקוחות, ניהול ספרים, דיווח לרשויות המס, גבייה וכו'.
המדינה משתדלת להקשות
המדינה, מצדה, טורחת להערים על העצמאי קשיים מיוחדים, שמעוררים ספק לגבי כנות ההצהרות בדבר החשיבות של עידוד יזמות ועסקים קטנים. בראש ובראשונה: היא גובה מהעצמאי כמעט 10 אחוזים יותר ע"ח ביטוח לאומי ומס בריאות. זה מאיר באור אחר את הסיסמא החביבה על פקידי האוצר כשהם מביעים התנגדות, למשל, להגדלת שיעור המס על שכירי האלפיון העליון: שצריך ש"רוב הכנסתו של אדם תישאר בידו".
רק כדי לסבר את האוזן, מדרגת המס המקסימלית שמוטלת ב-2013 על שכירים ועצמאים היא 50% ויחד עם 16.72% ביטוח לאומי ומס בריאות שהעצמאי משלם נשארים לו רק קצת יותר מ-35 אג' על כל שקל נוסף שירוויח. בערך 10 אג' פחות משכיר שמרוויח בדיוק אותו הדבר.
שקר ההוצאות המוכרות
כמובן, מי שמגיע למדרגת המס המקסימלית – מצבו טוב. הבעיה היא שגם עצמאי שמרוויח 5000 ש"ח לחודש משלם יותר משכיר מקביל. תיאורטית, ההכרה בהוצאות שונות על-ידי מס הכנסה אמורה לאפשר לו למחוק חלק מהמס הנוסף, וזה לעיתים התירוץ שמשתמשים בו כדי לנמק את שיעור המס הגבוה.
ברור שמדובר בשטויות. טכנית, גם שכיר יכול להצהיר על הוצאות שהוציא לצורך יצירת הכנסה ולקבל הכרה בהן בדיוק כמו עצמאי. העניין הוא שההכרה בהוצאות לא מכסה את ההוצאה, רק מקזזת ממנה מס.
נסביר באמצעות דוגמא: עצמאי שהוציא 1000 ש"ח ומצהיר עליהם כהוצאה מוכרת, יקבל זיכוי לפי המס השולי שלו. אם הוא עומד על 30%, אז העצמאי יוכל לשלם 300 שקלים פחות מס. מצד שני, הוא עדיין הוציא 700 שקלים שהשכיר לרוב לא נדרש להוציא ואותם לא מחזירים לו. לכן, בסופו של דבר, ההכנסה הפנויה של העצמאי בתנאים דומים תהיה בדרך-כלל קטנה יותר מזו של השכיר, אלא אם כן יש לו רואה חשבון ממולח במיוחד.
גם עסקים קטנים
אין הסבר ממש טוב מדוע שעצמאים ישלמו יותר מס משכירים ושכירים יותר מחברות. תיאורטית, ברגע שעצמאי גדל מספיק הוא יכול לרשום חברה וליהנות מההטבות המפליגות מהן נהנות החברות, בראשן מס בשיעור של 25% בלבד (אלא אם אתה תאגיד ענק שמשלם 5% ופחות).
כמובן, 25% מהשקל הראשון זה הרבה יותר (משכירים ועצמאים כאחד) עבור עסק קטן. זה הופך משתלם ברמות ההכנסה הגבוהות, בהן העסק עדיין משלם 25% ולא 50% ויותר.
לכן נטל המס על עסקים קטנים, כמו על עצמאים, הוא לעיתים קרובות גדול יותר מאשר על עסקים גדולים ומבוססים. אותם עסקים שיכולים להרשות לעצמם להעסיק מנהלי חשבונות במשרה מלאה, לבצע תכנוני מס אגרסיביים, לשלם על שירותי ביקורת פנימית ולבצע ניהול סיכונים מסודר. זה עולה הרבה פחות מאשר ממש לשלם מיסים.
קרא עוד »
