שוקי גלילי SR

כשמחפשים "יובל" בגוגל, הבלוג של חברי יובל דרור מופיע במקום השני, מייד אחרי האתר של יובל המבולבל. זה היה משעשע אותי יותר לולא סימני הבלבול שהראה בפוסט שפרסם אתמול על המאבק להשארת הילדים.

כשאמרו לי שכתב פוסט שתומך בגישתו של בן דרור ימיני, חשבתי שאולי יובל – בין השאר ד"ר לסוציולוגיה – עורך ניסוי מתוחכם בגולשים שלו. לאכזבתי, נראה שהוא רציני בטענותיו (אם כי, הפוסט שאחרי מתחיל לרמז על שינוי בכיוון הבלבול).

אני חושב שהפוסט של יובל – אדם אינטליגנטי ואנושי בדרך-כלל – מדגים כמה עמוק חלחלה התעמולה של ישי וחבריו שמנסים לשכנע אותנו שישנה "בעיית זרים". בפוסט גירוש ילדי הזרים: כמה נתוני אמת כבר גיביתי את דעתי בנתונים מספריים, עליהם אפשר להוסיף עוד אחד: בקצב הנוכחי, הזרים יהפכו אותנו למיעוט בתוך כ-300 שנה. ואגב, אם אלי ישי וביבי נתניהו יפסיקו להכניס לישראל 30 אלף עובדים חדשים בכל שנה, זה צפוי לדחות את האפוקליפסה ב-200 שנים לפחות, לכן כדאי בהחלט לשקול את הצעד הזה.

אני מביא כאן שוב את הגרף שהצגתי בפוסט הקודם בנושא, לצורך המחשה:

הבעיה האמיתית והאשמים בה

15 שנים של שחיתות בהיקף עצום סביב ייבוא העובדים הזרים (2.5-3 מיליארד דולר רק בעסקי התיווך והספסרות), שאם אינני טועה הכניסה לפחות שניים מחבריו של אלי ישי לכלא, הביאה לכך שישנם בישראל למעלה מ-100 אלף עובדים זרים לא-חוקיים שלא עזבו את ישראל כשאשרת העבודה שלהם הסתיימה.

מספר דומה של זרים הגיעו לכאן כתיירים ונשארו. ביניהם, אגב, "תיירות" ממדינות חבר העמים לשעבר שמועסקות בתעשיית הזנות וחלקן נסחרות כבהמות. אני לא יודע אם מדובר ב-10 אחוזים מהן או ב-90 אחוז, אבל צריך לקרוא לילד בשמו: מדובר על אלפי נשים, אולי רבבות, שהובאו לכאן על-ידי "אנשי עסקים" מקומיים כדי לשמש כשפחות מין. בבעיה הזו מדינת ישראל משקיעה הרבה פחות מאשר ביחידת עו"ז שרודפת אנשים שרובם נורמטיביים ורצונם רק להתפרנס בכבוד (בהנחה שאפשר לקרוא לזה כך).

איזה עניין יש לאלי ישי להילחם דווקא בזרים הפחות "מסוכנים" ו"מזיקים", ובאופן ספציפי לרדוף 800 ילדים מתוך אוכלוסייה של כרבע מיליון זרים? קודם כל, זהו תחליף טוב להשמצת העולים מברה"מ לשעבר שאינם יהודים – הבון טון של הקדנציות הקודמות, שהפך בעייתי בגלל נוכחותו של ליברמן בממשלה. אבל ישנה בעיה עמוקה יותר של קשרי הון-שלטון בין קבלני עובדים זרים לפוליטיקאים.

להם מותר, לכם אסור

אם יש לכם תחושה שבכל שני וחמישי מגיעה לתקשורת פרשיה אחרת שבה מעורבים פוליטיקאים ועובדים זרים, אתם לא טועים. כמה דוגמאות:

• סגן ראש-עיריית תל-אביב נתן וולוך נשפט והורשע בשורה של עבירות, שביניהן זיוף מסמך שנועד לאפשר למלך החניונים ראובן גרוס, חברו של רון חולדאי, להביא ארצה בלונדה מולדבית כדי ש"תתחתן" עם אבישי ברקמן, מי שהיה מנכ"ל הרשות לפיתוח כלכלי בעיריית תל אביב-יפו. למרות הפרשה המבישה הזו, האיש עדיין מכהן בעירייה של חולדאי.
• שלמה בניזרי, שותפו למפלגה של אלי ישי ומגדולי הצועקים נגד סכנת העובדים הזרים, הורשע בקבלת שוחד בתמורה להגדלת מכסות עובדים זרים לקבלן משה סלע. הכרעת הדין מפרטת רשת סבוכה של מעשי שחיתות ושוחד, בהשתתפות של פקידי השירות הציבורי, לוביסטים, ואחרים, וגם העסקה מנצלת שעל גבול העבדות של זרים בביתו של בניזרי עצמו.
• אהוד ברק, האיש שלפי נחום ברנע סיכם עם המצרים שירצחו בדם קר פליטים שינסו להיכנס לישראל (ובתמורה לכך ישראל תעלים עין מהפרת הסכם השלום הכרוכה בהכנסת כוחות צבא לסיני!), נחשף בעיתונות כמעסיק סדרתי לכאורה של עובדות זרות לא חוקיות.
• חשודים או נחשדו בהעסקת עובדים זרים בניגוד לחוק גם שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון, ראש-עיריית הרצליה לשעבר מטעם הליכוד אלי לנדאו, אייל עופר (בן של), ורבים אחרים.

התמונה שמצטיירת כאן היא פשוטה וברורה: יבוא זרים וזרות לצורך סיפוק הצרכים האישיים של פוליטיקאים וחבריהם הוא פעולה מבורכת. בכל שימוש אחר מדובר בסכנה לשלום ההמדינה ולעתיד הציונות. כמו תמיד, מי שצועק הכי חזק הוא כנראה מי שיש לו הכי הרבה להסתיר.