בפוסט האם יש טעם לחתום על עצומות אינטרנטיות אחי טל מעלה שאלה שכמותה שמעתי במהלך השנים האחרונות כבר מאות פעמים, באינספור ווריאציות.
טל הוא לא הראשון שמטיל ספקות באקטיביזם האינטרנטי בכלל או בעצומות מקוונות בפרט. בכל אחד מהכלים שמשמשים להפצת רעיונות ברשת יש מי שמפקפק – גם אם מדובר בכלים שמוכיחים את עצמם מאד כשנעשה בהם שימוש נבון לקידום מטרות מסחריות.
ספציפית, בנושא של עצומות, ישנם גם אנשים הרבה יותר ציניים מטל, כמו חברי יובל דרור למשל, שכבר לפני שנים הסביר לי שאינו טורח לחתום על עצומות וממילא לא מפנה אליהן אנשים אחרים, כי הוא חושב שזה בזבוז זמן שלכל היותר עוזר לאנשים לנקות את מצפונם. במקום זה הוא עוסק בכתיבה מושחזת, שלדעתי היא חשובה כשלעצמה אבל רבים – כולל יובל כמדומני – נוהגים להטיל ספק גם ביכולתה להשפיע.
הייאוש מהאפשרות להשפיע
לא מדובר על עצומות אינטרנטיות בלבד, או עצומות בכלל, או פעילות באינטרנט בכלל. אני שומע בכל יום אנשים שמביעים ספק או יאוש לגבי הנחיצות ו/או ההשפעה של מגוון פעילויות פוליטיות וצרכניות אחרות – הפגנות, מצעדים, התכתבות עם הרשויות, שביתות, וחרמות צרכנים (הקישור הוא לכתבה מצוינת של יונית, שמוכיחה שאפילו בעיתונות ניתן להשתמש כדי להועיל במשהו למישהו).
אפשר להבין את זה. מפח הנפש שמלווה כל מאבק שנכשל וכל התעוררות פוליטית שלא מצליחה להבקיע את חומות האדישות, הוא גדול מאד. ומכיוון שהצד הצודק הוא לעיתים קרובות הצד החלש, צריך הרבה תעצומות נפש כדי להמשיך ולרדוף אחרי מטרה, חשובה ככל שתהיה. הרבה יותר קל להתייאש.
הכי כיף למי שכתב בעד חולדאי, נגד רווחה, בעד המאגר הביומטרי, נגד ויסקונסין, בעד הפלרה. גם קל יותר לא לעמוד על שלך, לא לריב, לא לעסוק בשנוי במחלוקת. קל יותר לא להתאהב, לא לנסוע בדרך שאתה לא מכיר, לא לטעום מאכל חדש. והכי קל, לספר לעצמך שאין מה לעשות.
לא להאמין בשינוי
ישנו סוג של פסימיות, שמשותף ליובל ולרוב הישראלים. שימו לב שכמעט בכל סקר שבו שואלים אנשים בישראל "מה יהיה" התוצאות מתכנסות למסקנה שמה שהיה הוא שיהיה. רוב הישראלים בסופו של דבר לא מאמינים בשינוי.
רוב הישראלים לא מאמינים בשינוי – או לכל היותר מחזיקים באיזה סוג של אופטימיות כללית, ש"בשנה הבאה יהיה יותר טוב". כמובן שהם לא נוהגים לעשות שום דבר קונקרטי כדאי ששיפור כזה אכן יקרה, אלא אם הוא קשור באופן מובהק לישבן הפרטי שלהם. גם אז הם לא עושים את זה בהצלחה גדולה, כי הם עם של פראיירים שתמיד ידפקו אותו. כבר באירופה – כמו שאומרים.
וחשוב לא פחות: כשאנשים דואגים לישבן הפרטי שלהם, הם הרבה פחות חזקים מאשר כשהם פועלים כקבוצה לדאוג לכל הישבנים. פשוט, משום שכוחה של הקבוצה גדול מכוחו של היחיד.
צרכנות של קבצנים
כבר הסברתי כאן ובמקומות אחרים, מדוע לדעתי לישראלים אין תרבות של חרמות צרכניים, ומדוע התרבות הצרכנית הישראלית בכלל היא פרימיטיבית למדי. די בכך שנזכיר את האבסורד המוכר לכולנו: שהישראלי ה"ממוצע" מקפיד להשוות מחירים בדיעבד – כדי לדעת אם יצא פראייר או לא – אבל קשה לו מאד לבצע אותה בדיקה לפני הקנייה, כדי לא לצאת פראייר מלכתחילה.
בסך-הכל אחרי 2000 שנות גלות וכך וכך שנים של סוציאליזם מפא"יניקי, זה לא פלא שהישראלי הפנים מהקפיטליזם את הצד שבו הוא משלם – אבל לא את זה בו הוא דורש לקבל תמורה. וזה נכון גם בשוק העבודה וגם כשמקבלים שירותים מהבנק, חברת התקשורת או חברת הביטוח. הישראלי רגיל שדופקים אותו, רגיל לצאת פראייר, ויודע עמוק בלב שגם כשהוא מצליח לעבוד על כולם סביר להניח שמישהו עדיין עובד עליו. הוא מדחיק.
ואם אנחנו צרכנים גרועים, לא פלא שגם התודעה שלנו כ"צרכנים פוליטיים" היא מאד לא מפותחת. להצביע בבחירות אנשים עוד מוכנים, אבל לעלות על בריקדות כי נבחריהם הונו אותם – זה לא. האמת? זה קשה. פעילות פוליטית היא דבר סוחט. אבל זה לא אומר שהיא מיותרת, ואי אפשר להתלונן שהיא לא משפיעה אם לא עושים אותה.
כיצד ניתן להשפיע
האם פעילות חוץ-פרלמנטרית באמת משפיעה? ראשית, אין ספק שהתשובה היא כן. השאלה היא לא האם אלא עד כמה משפיעות פעילויות שונות.
העלייה על הבסטיליה, למשל, אמנם הייתה צעד מאד קיצוני אבל היא בהחלט השפיעה על הפוליטיקה של צרפת ועל ההיסטוריה. לשים פתק בכותל ולבקש מאלוהים שלום – ובכן, אין ספק שגם זה סוג של פעילות חוץ-פרלמנטרית, אבל אולי קצת פחות אפקטיבי.
העניין הוא שיש עוד כמה אפשרויות באמצע. יש עוד כמה גוונים בין פעילות קיצונית ואלימה לבין אפס פעילות. בין לעבור על חוק המדינה וחוקי המוסר לבין להתעלם מכך שאחרים עוברים על החוקים האלה, כי "ממילא אי אפשר להשפיע". בין לדרוך על אחרים לבין לתת שידרכו עליך.
הטלת הספק ביכולת להשפיע היא מדרון חלקלק. תמיד יהיה התירוץ הזה, שממילא איש לא יקשיב לי אז בשביל מה שאומר את מה שאני חושב. זו גישה שמלבד לעודד עצלות ולהרוג מטרות חברתיות, גם מסכנת מאד את עתיד הדמוקרטיה שלנו.
עתיד הדמוקרטיה
האמת הפשוטה היא שכוחו של הפרט בקלפי איננו גדול יותר מהכוח שיש לו ברחוב – בדרך-כלל הוא קטן יותר. ואם אין טעם להפגין, לחתום על עצומות או לכתוב מכתבים, או לפרסם פוסט בבלוג שלי, אז איזו סיבה יש לי ללכת לקלפי – לשם הרי הולך מספר גדול פי כמה של אנשים ולכן ההשפעה היחסית שלי קטנה משמעותית.
יש אנשים שהולכים עם זה צעד קדימה – עוסקים בפעילות חוץ פרלמנטרית אבל לא טורחים להצביע. יש אנשים שנגמלו גם מזה וגם מזה. ההמנעות מהצבעה כשלעצמה היא ממש מסוכנת, כפי שלמדה איטליה בשנות העשרים של המאה הקודמת.
בשורה התחתונה, רוב הישראלים נוהגים להצביע בבחירות ולא נוהגים לעסוק בפעילות פוליטית מעבר לכך, שעל זה כבר אמר ניל פוסטמן: "הסקר הוא מפלטו הלפני אחרון של האימפוטנט הפוליטי. המפלט האחרון היא, כמובן, ההצבעה בבחירות".
אני חושב שלאדם בעל תודעה פוליטית מפותחת, ההצבעה בבחירות צריכה להיות רק השלב הראשון. אני חושב שנקיטת עמדה, הבעת דעה ומחאה לסוגיה, צריכים להיתפס על-ידי כולנו כמעשים שאינם שונים מהצבעה בבחירות, למעט העובדה שלא צריך לחכות עוד ארבע שנים כדי לעשות אותם שוב.
אז מה עושים?
כמובן, הבעת דעה היא לא תחליף לעשייה אחרת. ואכן, באפריל אשתקד, כש-101 בלוגרים תמכו בארגון רופאים לזכויות אדם, זה לא היה החליף את הפעילות שנעשתה בנושא בכנסת, מול העיתונות, ובשטח. ובמקביל, רצו באינטרנט פוסטים זועמים ומכתבים שפורסמו ב"עבודה שחורה", שכיכבו בתוצאות גוגל ועוררו תשומת לב של העיתונות.
גם כשהמרפאה נסגרה, המשיכו רופאים מתנדבים להעניק טיפול לפליטים, מחוסרי בית, נרקומנים, זונות, פלסטינים, וכל מי שלא התמזל מזלו להיות ראוי למימוש שבועת הרופא. וכן, זה סוג של עשייה שבהשוואה אליו חתימה על עצומה אינטרנטית או כתיבת פוסט מחווירה. מצד שני, כל אחד ומה שהוא יכול לעשות. יש מי שמסוגל להקדיש למה שהוא מאמין בו כמה שעות ביום ויש מי שמסוגל לכמה דקות.
לא כל אחד יכול לעשות הכל, אבל כל אחד יכול לעשות משהו, וסך המעשים הוא מה שיעשה בסופו של דבר את השינוי.
הבעת דעה ונקיטת עמדה, הם מעשים שמשפיעים. אפשר לעשות אותם במגוון ערוצים, ברשת או בחיים האמיתיים, בסלון הבית או עם יוני דואר. זה לא משנה את המהות. יש מי שגם מסוגל לשכנע ולהניע; יש מי שמסוגל לרגש במחווה חד-פעמית; יש מי שמסוגל לסחוף אחריו ומי שמוכן להתיר לעצמו להיסחף. כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן.
והזמן הנכון להתחיל לעשות, כמו תמיד – הוא עכשיו.
