בקיצור נמרץ: לאייל צ'רניחובסקי היו אופניים שבנה בשתי ידיו, בוחר בקפידה כל בורג. יום אחד הוא קשר אותם בשרשרת, איפשהו בתל-אביב, וכשחזר הן לא היו. חבר משותף פנה אליי עם הסיפור הזה, שלח תמונה וביקש שאנסה לעזור. פרסמתי על זה פוסט כאן, שעלה גם אצל עידו קינן בבלוג עירוניה וגם אצל שרון גפן (וי. קלינגר) בהיתוך הקר.
ובכן, בשבוע שעבר קורא של אחד מהבלוגים זיהה את האופניים והזעיק את צ'רניחובסקי. השבוע – אחרי קצת סחבת משטרתית – הוחזרו סופסוף האופניים הגנובים לבעליהם המאושר.
אז קודם כל: תודה ענקית לשרון ולעידו ולכל מי שקרא וחיפש ותר בעיניו אחרי האופניים – מאייל צ'רניחובסקי וגם ממני. ותודה מיוחדת לגולש האנונימי שגילה עירנות ועשה את שיחת הטלפון המכרעת, שבלעדיה זה פשוט לא היה קורה.
ובכל זאת, איך זה קרה? ומה אפשר להסיק מזה (אם בכלל) על כוחם של הבלוגים?
ובכן, אני מודה שגם אני נדהמתי מהמהירות בה האופניים נמצאו, אבל בסך-הכל יש בזה היגיון רב: אני, שרון (ויהונתן) ועידו, נקראים על-ידי הרבה מאד תל-אביבים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם. אנשים שנמצאים באחת מקבוצות הסיכון העיקריות להיות רוכבי אופניים. רוכבי אופניים שמים לב גם לאופניים של אנשים אחרים, בעיקר אם הן צבועות בוורוד וירוק כמו הזוג של צ'רניחובסקי.
יואב לרמן מפנה את תשומת הלב לאתר האינטרנט התמוה של התאגיד העירוני "מי אביב". מעניין כמה עלה אתר האינטרנט הזה. מעניין אם היה מכרז. מעניין מדוע צריך אתר כזה כאשר עיריית תל-אביב מוציאה בכל שנה מאות אלפי שקלים (קרוב למיליון) על אתר האינטרנט שלה ועל הבלוג של רון חולדאי.
מעניין, איך עם תקציב של 4.5 מיליארד שקלים לשנה העירייה לא מצליחה לתקן את המדרכות ברחוב שלי, או לדאוג שיהיו בו מספיק פחים.
אם יצא לכם להסתובב אתמול בתל-אביב, לקראת חצות או קצת אחרי, בוודאי ראיתם את כרזות כמו זו:
אני לא יודע מי אחראי על הקמפיין הזה, אבל אני שמח מאד על קיומו. הפנים, כך מסתבר (ynet), הם פניהם של ילדי פליטים ועובדים זרים, שבתוך כשלושה שבועות יחזרו שוטרי יחידות עו"ז לצוד אותם ברחובות.
אגב, מעניין לציין ששוטרי היחידה נאלצים לרדוף לא רק אחרי פליטים ועובדים זרים אלא גם אחרי המשכורות שלהם (ynet). לא בלתי קשור.
תזכירו לי, מה בעצם הבעיה להשאיר כאן את 2000 הילדים האלה? הזיכרון הקצר והבורות מאפשרים לאנשים לומר משפטים בסגנון "כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו" (שמות א' 10), בלי להבין שבעצם הם עוברים בזה סופית מהצד של בני דת משה לצד של פרעה. בדיוק בגלל זה נצטווינו לזכור: "כי גר היית בארץ מצרים".
מובן שתרחישי האימה שנוגעים לעובדים הזרים ולפליטים הם מסך עשן. מה שקורה במציאות הוא שיש מדיניות של דלת מסתובבת – מגרשים אותם מצד אחד ומביאים חדשים מהצד השני. באמצע, סקטור גדול של קבלנים, ספסרים, סוחרי נשים וחברות ביטוח, עושה כסף טוב מכל העניין. אין ספק, בשביל זה הקמנו מדינה.
בסרט המצויין "ברזיל" של טרי גיליאם (1985) משחק רוברט דה-נירו את דמותו האלמותית של הארי טאטל, אינסטלטור שבשעות הפנאי שלו הוא גם אנרכיסט וספק טרוריסט אגדי.
לעומתו גיבור הסרט, ג'ונתן פרייס (סאם לורי) האומלל, הוא גאון מחשבים – מין האקר לעת-מצוא, גיק שיודע לחפור במערכות המחשב שמנהלות את הטיראניה העתידנית, הכורעת תחת הביוב הבירוקרטי של עצמה.
בעולם העתידני שיצר גיליאם בסרט, אינסטלטור מסתבר כמי שעשוי להיות אדם חזק, מסוכן וחופשי יותר – לאו דווקא בסדר זה – מהגיק המועסק, במקרה זה בזכות הקשרים של אמו, על-ידי הבירוקרטיה. אינסטלטור יכול להיות אדם חשוב ומשפיע יותר מאיש מחשבים, למרות שהמחשבים הם לכאורה הדבר הכי חשוב בעולם העתידני הזה. אולי כי הפיזיקה עדיין מציבה מגבלות קשות יותר מהבירוקרטיה.
זה, יחד עם העובדה שלאורך הסרט כל הזמן מתפוצצים אנשים ותוך זמן קצר כולם חוזרים למה שעשו קודם (מה זה מזכיר לנו…), מעניק בעיני לסרט את קסמו ותחושת ההתגלות הנבואית שהוא מצליח להעניק.
האינסטלטור הוא רק סמל, כמובן, וזה חלק מהעולם האבסורדי של הסרט. בדומה מאד ל"1984" של אורוול, האופן שבו סופר מדמיין עולם עתידני יכול להיות מדוייק יותר או פחות, ובוודאי קשור לזמן הכתיבה ולמידת המעוף וההבנה הטכנולוגית של הכותב. לא צריך להיות קטנוניים ולהתעסק בשאלה מה התממש ומה לא, כי זו לא המטרה. המטרה של התסריט הזה, כך אני מניח – חוץ מלבדר – הייתה להמחיש כמו מגמות שמאפיינות את העולם שלנו, ואת הסכנות שמתלוות אליהן.
חוקי האח הגדול שמנסים להעביר בישראל בשנה האחרונה בסך-הכל משתלבים מצויין במגמה של הידוק לולאת החנק הטכנולוגית סביב צווארנו. אבל גם עינויים – עוד מוטיב חוזר בסרט, כמו אצל אורוול – הם לא דבר שנעלם מהעולם שלנו, לכל היותר הפך מתוחכם יותר. וטוב לזכור את זה כדי להכניס דברים לפרופורציות. אורוול חשב שמכשירי האזנה ומצלמות יהיו ה"קילר אפליקיישן". גיליאם וטום סטופארד שכתב איתו את התסריט, נטלו גישה חופשית יותר.
גם השימוש בתעלות וואקום להעברת מסמכים כחלק מהאינסטלציה (גם ב-1985 כשצילמו את הסרט הן כבר לא היו בשימוש), היא מין סוג של טכנולוגיית מידע, שאפשר היה לצפות שלא יידרשו לו ברגע שיהיו מסופי תקשורת בכל משרד (ובזמן כתיבת התסריט היו כבר כאלה ברבבות ארגונים גדולים בעולם).
טאטל הוא אינסטלטור אחד. יש בתסריט אינסטלטורים נוספים, שבניגוד לו מייצגים את האינטרסים של השלטון ומשמשים בעצם כקלגסיו, מה שבא להזכיר שלא משנה באמת מה אתה עושה אלא בשביל מי ובשם אילו רעיונות.
האינסטלציה של גיליאם וסטופארד היא לא אינסטלציה של מידע, אבל טאטל הוא לא סתם טכנאי, הוא יושב על התעבורה, כולל זו של הביוב והחמצן.
תחשבו רגע על הולדת המקצוע הזה, ברומא העתיקה. אינסטלטורים היו כמו אנשי המחשבים של ימינו – בעלי מקצוע נדרש שיישם את הידע הטכנולוגי המתקדם ביותר של התקופה. כמה שנים לקח לו עד שהפך למקצוע פחות יוקרתי, נניח מאה שנה? ובכן, היום הדברים מתרחשים בקצב מהיר יותר.
ראיתי היום את "ציצים" (ידיעה בוואלה, עם כל הפרטים והקרדיטים) של דניאל אדר ורן אפלברג, הסרט הקצר הכי טוב שראיתי בשנים האחרונות.
למען הגילוי הנאות חשוב לומר שבצוות ההפקה היו חברים ואף בני משפחה שלי. בכל אופן, לא ידעתי על קיומו עד לפני כשבוע, ובאתי בעיקר כדי לתמוך באנשים שאני מחבב וכי ההקרנה הייתה ב"סאבליים", חמש דקות מהבית. במילים אחרות: יצאתי לידי חובה, ובאמת לא הייתי חייב לספר לכם שמדובר באחלה סרט.
את העלילה קצת מיותר לנסות לתאר. בגדול, דניאלה וירצר משחקת בסרט ומסרבת להשתתף בסצינה האחרונה שמאלצת אותה לחשוף את צמד עופריה; כולם מנסים לשכנע אותה והעסק מסתבך. בניגוד למה שאפשר לחשוב, ולמרות שמתרחשת טרגדיה בסרט, מדובר בקומדיה – וקומדיה מצחיקה מאד.
למרבה הצער, אין קטעים מתוך הסרט ברשת, אז הבאתי את שיר הנושא (אפשר בבקשה קטעים מהסרט ביוטיוב, מישהו?).
לאייל טשרניחובסקי נשבר הלב. לפני כמה ימים, איפשהו בתל-אביב, נגנבו האופניים שלו. ואלו לא סתם אופניים – אלו אופניים שהרכיב בעצמו, חלק חלק, באהבה גדולה.
מדובר באופני Haro Mary, 29 אינטש סינגל ספיד, שקשה לפספס אותם אפילו בעיר משוגעת כמו בתל-אביב: אופניים ירוקים עם חישוקים ורודים. במילים אחרות: אם אתם מהאנשים שממילא נוהגים להסתכל על אופניים, אז את אלו לא יהיה קשה לכם לזהות אם תתקלו בהם.
טשרניחובסקי מוכה הגעגוע מבקש את עזרת הציבור. למי שימסור מידע שיוביל למציאת האופניים, הוא מבטיח פרס כספי, אהבת עולם ואסירות תודה אין קץ. אל תהססו, תתקשרו: 052-8580455.
