החובה הראשונה של מדינת ישראל היא לגלעד שליט – אם יישארו חשבונות לסגור עדיף שתטפל בהם אחרי שתחזיר אותו. באופן כללי יותר, כדאי לבחון את כל הקונספציות מחדש – תראו לאן הן הביאו אותנו עד כה
אני מנסה להתחמק מהסיקור החדשותי של סיפור הקלטת של גלעד שליט, אבל את הסרטון עצמו ראיתי – בעיקר כדי שאוכל לשפוט מה מהמידע שבכל זאת איחשף אליו הוא שטות גמורה, ומה נכון ומדוייק.
לטובת אלו מכם שחשים כמוני, אני רוצה לפתוחח בכך שאומר מה אני (חושב ש)הבנתי מהסרטון:
גלעד שליט לא נראה כאילו מתעללים בו, וזה דבר שאפשר כמובן רק לברך עליו. הוא גם לא נראה מפוחד. למעשה, לאורך הסרטון נדמה שהוא מתאפק לא לצחוק מהטקסט הבנאלי שנתנו לו להקריא.
נדמה לי שמותר להסיק – או לקוות – ששוביו או לפחות האנשים ששומרים עליו, אינם חיות אדם אלא מתייחסים אליו במידה סבירה של אנושיות.
האם פרסום הקלטת עוזר לחמאס או לישראל? מגדיל או מקטין את המחיר? תגדל או תקטן המוטיבציה לחטוף? בדיוק על דיבורים כאלה אמר ג'ון קליז: "What kind of talk is that?!". בתרגום חופשי: באמא שלכם, כמה אתם מנפחים את הראש.
חבל להמשיך לבזבז זמן
נראה ששוביו של שליט אינם מפלצות. מצד שני, לאותם אנשים יש מפקדים שחלקם אינטרסנטים, פוליטיקאים או להפך – אידיאליסטים שמחזיקים באידיאולוגיות קיצוניות. לכן אסור שפרסום הקלטת הזו ישכיח מאתנו שמדובר באזרח ישראלי ובחייל שהיה באחריות צה"ל והמדינה, שערבים לחייו וחייבים לעשות כל מה שניתן כדי להציל אותו.
הם מחוייבים גם לשאר אזרחי המדינה, וגם לשאר חיילי צה"ל, אבל הפתרון הוא לא להפקיר את שליט ולא למשוך את המו"מ לנצח. בסופו של דבר, המחיר בעיקר עלה עם הזמן ולא ירד, כך שכבר ניכר שנעשה מקח-טעות.
בקיצור: תסגרו עיסקה ותחזירו את גלעד שליט. אם אתם חושבים שהעיסקה לא הוגנת תסגרו חשבון אחרי.
המוטיבציה לדבר שטויות
הדיבורים על "המוטיבציה לחטוף" הם שטויות. מוטיבציה הייתה תמיד – ע"ע מעלות, אנטבה, מינכן, משגב עם, אקילה לאורו, קו 300, אילן סעדון, נחשון וקסמן, ועוד ועוד ועוד. מה שהשתנה הוא לא המוטיבציה לחטוף אלא המעבר ממודל טרוריסטי של פיגוע-מיקוח למודל כמו-צבאי של שבי וחילופי שבויים.
אצלנו נוהגים להתייחס בצורה מאד אמוציונלית לטענות שאוייבינו אינם טרוריסטים אלא צבא-עם לגיטימי. טכנית, היתרון המוסרי העיקרי שלנו עליהם הוא שיעור האזרחים מבין אלו שהרגנו בהם – וזה על-פי נתוני דובר צה"ל האמינים לחלוטין – או לא.
אבל מה לעשות, שחטיפת חייל על-ידי האוייב היא טקטיקה צבאית, שלעיתים קרובות גם מנוצלת בדיעבד למטרות מדיניות אסטרטגיות. הסובייטים עשו את זה, האמריקנים עשו את זה, וייתכן שאפילו ישראל עשתה את זה, פעם או פעמיים.
במקום להתייחס אמונציונלית, כדאי להתבונן ולראות ש"האוייב" בסך-הכל החל להתנהג כמי שרואה את עצמו כמדינה בעלת צבא. אנחנו חטפנו (או שבינו, או אסרנו) אנשים מהצד השני והם עושים את זה לנו.
איך מורידים את המחיר
העובדה שגלעד שליט, מלבד חייל בצבא הגנה לישראל, הוא גם ילד חמוד – בשר מבשרנו – היא הטרגדיה שמאחורי העובדות היבשות. אבל כך זה תמיד: כל שבוי מלחמה הוא אדם שיש לו גם חיים, ומשפחה ושיסבול שארית חייו מטראומה.
חובת המדינה – אותה כבר הפרה במקרה מדחת יוסוף וביציאה של ברק מלבנון, וכן אפילו במקרה פולארד – היא להיות נאמנה למי ששירת אותה (יש גרפיטי ברחוב שלי, תגובה לחוק הנאמנות: "המדינה לא נאמנה". זה בדיוק העניין). לעשות הכל כדי להגן עליו וגם כדי להצילו אם יש צורך בכך. לכן, אין ברירה: צריך לשלם גם מחיר גבוה.
הסיבה למחיר הגבוה היא פשוטה: היצע וביקוש. אנחנו שבינו יותר. זה סוד ידוע שבבתי כלא ומחנות מעצר בישראל ישנם אלפים רבים של אסירים ואסירות, חלקם קטינים, שאינם מגה-טרוריסטים אלא יותר בכיוון של ילדים שזרקו אבן. תאוות השבי שלנו הייתה כנראה קצת מופרזת ויצרנו אינפלציה. לכן, הדרך להוריד את המחיר היא לשחרר כמה שיותר שבויים – את כל מי שאפשר.
כל שבויינו האיומים והנוראים
ממש מדהים כשחושבים על זה – שמדינה מנסה בכל הכוח לזרוק מתוכה פליטים ועובדים זרים, שכל מה שהם רוצים זה מקום בטוח לחיות בו, ובאותה עת מתעקשת להחזיק בשטחה אלפים או רבבות של אנשים שהיא רואה אותם כמסוכנים, במקום לזרוק אותם מעבר לגבול ולהיפרד לנצח.
בין השבויים בישראל ישנו בין השאר מרואן ברגותי, שידיו לא הכי נקיות אבל לא הרבה יותר מלוכלכות מכמה ראשי ממשלה לשעבר שלנו. יונית אומרת, ואני נוטה להסכים, שמרואן ברגותי קיבל בדיוק את מה שרצה – הוא הופך בכל יום יותר לנלסון מנדלה הפלסטיני שהוא רוצה להיות.
ומהצד השני של הסקאלה, כמו שהתברר בחילופים השבויים האחרונים עם החיזבאללה, אנחנו גם שומרים הרבה גופות של "חיילי אוייב" (אתם יכולים לקרוא להם לוחמי חופש, טרוריסטים או אידיוטים שקיבלו נשק, זה לא באמת חשוב לצורך הטיעון). מתי הפכנו לנקרופילים לעזאזל?
ואי אפשר לשכוח את מקרה אחמד יאסין – כשחטפנו אותו הוא לא הביא תועלת וכששחררנו אותו טענו שזה גרם נזק, אז האם הלקח הנכון איננו שלא היינו צריכים לחטוף אותו מלכתחילה?
חטיפה ושבי הן טקטיקות צבאיות גרועות – את זה אמר כבר גדול המצביעים, סון צו. הוא המליץ להרוג במקום לשבות. בימינו, מותר לשקול פתרונות נוספים.
