משלוחים מהרשת: עכשיו גם עוגיות

מאפה בעוגיה הוא אתר חדש שמאפשר להזמין עוגיות בשעות הערב לתל-אביב והסביבה. הוא לא נראה מרשים מדי, אבל זה מן הסתם כי עומד מאחוריו עסק זעיר. לא ניסיתי, אבל נראה טעים.

אני מאמין גדול של יזמות זעירה ברשת, ואני לא מדבר על MFA (אתרי Made For Adsense) או פרובלוגינג, שגם זמנו יגיע (חברי יוחאי, הלכה למעשה, הוא כרגע הפרובלוגר הראשון בישראל). אני מדבר על ממש ליצור משהו, ולמכור אותו ברשת בלי חנות או דוכן, למשל.

כבר באמצע שנות התשעים היו בארה"ב אלפי (ואולי רבבות) עסקים מקוונים כאלה שלא היו אסטנציה של עסקים קיימים אלא אינטרנטיים לגמרי. מאז נפלו עלינו כל מיני צרות – הבועה, התפוצצות הבועה, וכו', ורבים לא זוכרים או לא שמעו שיש באינטרנט קיום גם לעסקים קטנים (לא לפעילות שיווקית או למסחר בפיננסים אלא לפעילות עסקית ממש), אבל אני רואה אתרים כאלה באנגלית כל הזמן, ויש לי הרגשה שמדובר בתחום די משמעותי שפשוט לא זוכה ליחסי ציבור.

באופן תיאורטי מאד, יתרון הגודל מאפשר לעסקים להיות יעילים יותר מאשר אנשים בודדים, והתחרות בשוק גורמת לכך שהעלות השולית של ייצור היחידה האחרונה תהיה זהה למחיר השוק שלה (או משהו כזה, עבר הרבה זמן…). באופן מעשי, מכיוון שאנחנו חיים במדינה של מונופולים, קרטלים וקומבינות, יש "פער תיווך". מעסיקים רבים משלמים לעובדים שלהם הרבה פחות ממה שיכלו.

לכן אני מאמין שעסקים, שותפויות קטנות וקואופרטיבים, יכולים להיות רווחיים מאד ועדיין תחרותיים בהרבה שווקים. אם יש פער גדול בין השכר שלי + סך העלויות התפעוליות לבין הכנסות העסק, אז אם אפעל כעצמאי הפער הזה יכול להתחלק בין היצרן (אני) והצרכן. שנינו נרוויח על חשבון המתווך.

הסרת שכבת המתווכים מתרחשת – בהדרגה ובאיטיות אבל בעקביות – לאורך כל העשור האחרון. המתווכים לא נעלמו ולא ייעלמו מהר כל-כך, אבל יותר ויותר מוצרים נרכשים ברשת ישירות מהיצרנים והיבואנים. חיפוש דירה או מכונית משומשת, נראה היום אחרת לגמרי מאשר לפני מספר שנים. מתישהו יגיע גם תורה של היזמות הזעירה – כולל מכירת עוגיות ישירה.

המשמעויות הכלכליות

משלוחים של אוכל הם תעשיית B2C קלאסית. אתרי משלוחים פונים בעיקר לאוכלוסייה של צרכנים פרטיים ופחות לעסקים. עסק זעיר המבצע משלוחים של עוגיות משתייך לסקטור חדש של C2C או C2B אם תרצו – האנשים שבדרך-כלל היו רק בעמדת הצרכנים, הם עדיין "C" ברוב הסטטיסטיקות הכלכליות, רק שעכשיו הם גם יצרנים.

שוק עם יותר עסקים – גם זעירים – הוא שוק מגוון יותר וכזה שבו יש היצע גדול יותר גם במונחים של כושר ייצור. לכן, בטווח הארוך, עסקים זעירים שקמים באינטרנט דוחפים את השוק בכיוון של ירידת מחירים. זה דומה מאד, גם אם התהליך איטי יותר, למה שהכרנו במהלך העשור האחרון, כשנוצרו סקטורים חדשים של מסחר אלקטרוני מסוג B2C וחוללו שינוי בשווקים למוצרים מסויימים.

לדוגמא, שוק מכשירי ה-DVD לא יהיה שוב אותו הדבר אחרי 2002, השנה שבה הגדיל האינטרנט את מכירותיו במאות אחוזים, והוריד את מחיר רמת-הכניסה לאזור ה-300 שקלים.

גלעד שליט – פרשנות אחרת

החובה הראשונה של מדינת ישראל היא לגלעד שליט – אם יישארו חשבונות לסגור עדיף שתטפל בהם אחרי שתחזיר אותו. באופן כללי יותר, כדאי לבחון את כל הקונספציות מחדש – תראו לאן הן הביאו אותנו עד כה

אני מנסה להתחמק מהסיקור החדשותי של סיפור הקלטת של גלעד שליט, אבל את הסרטון עצמו ראיתי – בעיקר כדי שאוכל לשפוט מה מהמידע שבכל זאת איחשף אליו הוא שטות גמורה, ומה נכון ומדוייק.

לטובת אלו מכם שחשים כמוני, אני רוצה לפתוחח בכך שאומר מה אני (חושב ש)הבנתי מהסרטון:

גלעד שליט לא נראה כאילו מתעללים בו, וזה דבר שאפשר כמובן רק לברך עליו. הוא גם לא נראה מפוחד. למעשה, לאורך הסרטון נדמה שהוא מתאפק לא לצחוק מהטקסט הבנאלי שנתנו לו להקריא. 

נדמה לי שמותר להסיק – או לקוות – ששוביו או לפחות האנשים ששומרים עליו, אינם חיות אדם אלא מתייחסים אליו במידה סבירה של אנושיות.

האם פרסום הקלטת עוזר לחמאס או לישראל? מגדיל או מקטין את המחיר? תגדל או תקטן המוטיבציה לחטוף? בדיוק על דיבורים כאלה אמר ג'ון קליז: "What kind of talk is that?!". בתרגום חופשי: באמא שלכם, כמה אתם מנפחים את הראש.

חבל להמשיך לבזבז זמן

נראה ששוביו של שליט אינם מפלצות. מצד שני, לאותם אנשים יש מפקדים שחלקם אינטרסנטים, פוליטיקאים או להפך – אידיאליסטים שמחזיקים באידיאולוגיות קיצוניות. לכן אסור שפרסום הקלטת הזו ישכיח מאתנו שמדובר באזרח ישראלי ובחייל שהיה באחריות צה"ל והמדינה, שערבים לחייו וחייבים לעשות כל מה שניתן כדי להציל אותו.

הם מחוייבים גם לשאר אזרחי המדינה, וגם לשאר חיילי צה"ל, אבל הפתרון הוא לא להפקיר את שליט ולא למשוך את המו"מ לנצח. בסופו של דבר, המחיר בעיקר עלה עם הזמן ולא ירד, כך שכבר ניכר שנעשה מקח-טעות.

בקיצור: תסגרו עיסקה ותחזירו את גלעד שליט. אם אתם חושבים שהעיסקה לא הוגנת תסגרו חשבון אחרי.

המוטיבציה לדבר שטויות

הדיבורים על "המוטיבציה לחטוף" הם שטויות. מוטיבציה הייתה תמיד – ע"ע מעלות, אנטבה, מינכן, משגב עם, אקילה לאורו, קו 300, אילן סעדון, נחשון וקסמן, ועוד ועוד ועוד. מה שהשתנה הוא לא המוטיבציה לחטוף אלא המעבר ממודל טרוריסטי של פיגוע-מיקוח למודל כמו-צבאי של שבי וחילופי שבויים.

אצלנו נוהגים להתייחס בצורה מאד אמוציונלית לטענות שאוייבינו אינם טרוריסטים אלא צבא-עם לגיטימי. טכנית, היתרון המוסרי העיקרי שלנו עליהם הוא שיעור האזרחים מבין אלו שהרגנו בהם – וזה על-פי נתוני דובר צה"ל האמינים לחלוטין – או לא.

אבל מה לעשות, שחטיפת חייל על-ידי האוייב היא טקטיקה צבאית, שלעיתים קרובות גם מנוצלת בדיעבד למטרות מדיניות אסטרטגיות. הסובייטים עשו את זה, האמריקנים עשו את זה, וייתכן שאפילו ישראל עשתה את זה, פעם או פעמיים.

במקום להתייחס אמונציונלית, כדאי להתבונן ולראות ש"האוייב" בסך-הכל החל להתנהג כמי שרואה את עצמו כמדינה בעלת צבא. אנחנו חטפנו (או שבינו, או אסרנו) אנשים מהצד השני והם עושים את זה לנו.

איך מורידים את המחיר

העובדה שגלעד שליט, מלבד חייל בצבא הגנה לישראל, הוא גם ילד חמוד – בשר מבשרנו – היא הטרגדיה שמאחורי העובדות היבשות. אבל כך זה תמיד: כל שבוי מלחמה הוא אדם שיש לו גם חיים, ומשפחה ושיסבול שארית חייו מטראומה.

חובת המדינה – אותה כבר הפרה במקרה מדחת יוסוף וביציאה של ברק מלבנון, וכן אפילו במקרה פולארד – היא להיות נאמנה למי ששירת אותה (יש גרפיטי ברחוב שלי, תגובה לחוק הנאמנות: "המדינה לא נאמנה". זה בדיוק העניין). לעשות הכל כדי להגן עליו וגם כדי להצילו אם יש צורך בכך. לכן, אין ברירה: צריך לשלם גם מחיר גבוה.

הסיבה למחיר הגבוה היא פשוטה: היצע וביקוש. אנחנו שבינו יותר. זה סוד ידוע שבבתי כלא ומחנות מעצר בישראל ישנם אלפים רבים של אסירים ואסירות, חלקם קטינים, שאינם מגה-טרוריסטים אלא יותר בכיוון של ילדים שזרקו אבן. תאוות השבי שלנו הייתה כנראה קצת מופרזת ויצרנו אינפלציה. לכן, הדרך להוריד את המחיר היא לשחרר כמה שיותר שבויים – את כל מי שאפשר.

כל שבויינו האיומים והנוראים


ממש מדהים כשחושבים על זה – שמדינה מנסה בכל הכוח לזרוק מתוכה פליטים ועובדים זרים, שכל מה שהם רוצים זה מקום בטוח לחיות בו, ובאותה עת מתעקשת להחזיק בשטחה אלפים או רבבות של אנשים שהיא רואה אותם כמסוכנים, במקום לזרוק אותם מעבר לגבול ולהיפרד לנצח.

בין השבויים בישראל ישנו בין השאר מרואן ברגותי, שידיו לא הכי נקיות אבל לא הרבה יותר מלוכלכות מכמה ראשי ממשלה לשעבר שלנו. יונית אומרת, ואני נוטה להסכים, שמרואן ברגותי קיבל בדיוק את מה שרצה – הוא הופך בכל יום יותר לנלסון מנדלה הפלסטיני שהוא רוצה להיות.

ומהצד השני של הסקאלה, כמו שהתברר בחילופים השבויים האחרונים עם החיזבאללה, אנחנו גם שומרים הרבה גופות של "חיילי אוייב" (אתם יכולים לקרוא להם לוחמי חופש, טרוריסטים או אידיוטים שקיבלו נשק, זה לא באמת חשוב לצורך הטיעון). מתי הפכנו לנקרופילים לעזאזל?

ואי אפשר לשכוח את מקרה אחמד יאסין – כשחטפנו אותו הוא לא הביא תועלת וכששחררנו אותו טענו שזה גרם נזק, אז האם הלקח הנכון איננו שלא היינו צריכים לחטוף אותו מלכתחילה?

חטיפה ושבי הן טקטיקות צבאיות גרועות – את זה אמר כבר גדול המצביעים, סון צו. הוא המליץ להרוג במקום לשבות. בימינו, מותר לשקול פתרונות נוספים.

מלחמת החומוס חוזרת

מוקדם יותר היום התראיינתי לתוכנית של רון קופמן ברדיו תל-אביב, על פרשייה משעשעת אחריה אני עוקב כבר זמן מה: מלחמת החומוס. 

על קצה המזלג: פאדי עבוד, יו"ר התאחדות התעשיינים הלבנונית, מנסה ליזום מהלך שיאסור על יצואנים ישראליים למכור סלטים תחת השם "חומוס", בטענה שללבנון יש מונופול על השם הזה. הדרישה המוזרה של עבוד מסתמכת על תקדים מ-2002, שבו הצליחה יוון לנכס לעצמה את השם "פטה" – מאז, אם גבינה כלשהי נמכרת באירופה תחת השם הזה, היא חייבת להיות מיוצרת ביוון. 

למה מוזרה? תכף אסביר, רק אומר שעבוד נראה מאד עקשן – הוא החל בקמפיין שלו לפני שנה, ואחרי כל התהפוכות הפוליטיות במדינה התפנה לדחוף את העניין שוב. נראה שהוא רציני (כלומר, רציני בלעשות יחסי ציבור לעצמו, כי כל העניין חסר סיכוי ואני חושב שזה ברור גם לו).

הלבנונים, כמו שאפשר לנחש, לוטשים עין לשוק החומוס-בקופסא האמריקני, שמוערך כיום ב-150-200 מיליון דולר לשנה. בשוק הזה שולטים היום שני יצרנים: Tribe ו-Sabra, שנמצאים בבעלויות חלקיות של שטראוס (חומוס אחלה) ואסם (חומוס צבר). ישנם עשרות יצרני חומוס נוספים בכל רחבי העולם – מאוסטרליה ועד איסלנד – אבל אין ספק שהישראלים עשו חייל בשוק הזה, שעוד צפוי לגדול הרבה בשנים הבאות. הלבנונים רוצים פרוסה מהעוגה.

אם פאדי עבוד הלבנוני היה טוען שחומוס בקופסא בכלל הוא פשע, רבים מאתנו היינו בוודאי תומכים בו. כולם יודעים את האמת: חומוס הכי טוב כשהוא טרי וכשערבים מכינים אותו, ואגב – בארה"ב ובכל מדינות המערב ישנן חומוסיות לבנוניות לרוב. בכל אופן, מכאן ועד לטעון שהחומוס שייך ללבנונים ארוכה הדרך. יש גם הרבה פלאפליות ברחבי אירופה וארה"ב, של ישראלים ושל לבנונים, אבל הפלאפל עצמו הוא ככל הנראה המצאה של המצרים הקופטים, צאצאי הפרעונים.

לא צריך לפסול על הסף את הטענה על "קולוניאליזם קולינרי", שהתרחש כחלק מקולוניאליזם תרבותי רחב יותר, אבל במקרה הספציפי הזה לא ברור שמישהו לקח משהו ממישהו, ובמיוחד מהם. על מה נסמכת בדיוק הטענה שחומוס הוא מאכל לבנוני – על זה שאוכלים הרבה חומוס בלבנון? ובכן, גם בירדן ובסוריה אוכלים הרבה חומוס.

זה עשוי להישמע דומה מאד, לרגע, לקוניאק ולשמפניה – שנמכרים בשמות האלה רק אם יוצרו במחוזות המתאימים בצרפת. מצד שני, אין מחוז לבנוני שנקרא חומוס, ויותר מזה – כלל לא בטוח שהלבנונים או הערבים בכלל המציאו את המאכל.

האדם ביית את החומוס כבר לפני עשרת-אלפים שנה, איפשהו באזור הסהר הפורה. גם השומשום, שכנראה הגיע ממזרח אפריקה, מתורבת לפחות 3000 שנה. גם אם לא נקבל את התיאוריה המשעשעת של מאיר שלו, על ארוחת החומוס ההיסטורית של בועז ורות המואביה, ברור שהחומוס בגירסת הממרח הוא מאכל עתיק יומין. ככל שניתן לקבוע מעדויות ארכיאולוגיות, חומוס נאכל בארץ ישראל לפחות מאז תקופת השלטון הצלבני. אופס… אני מקווה שהוותיקן לא ינסה לטעון לבעלות על החומוס עכשיו…

500 חתולים ואף אחד לא מיותר

האיום האיראני ואחרים

1
נתחיל בהמלצה שבעבורה נכתב הפוסט הזה: הימים הנוראים, סדרת פוסטים מונומנטלית של יונית. אם אתם לא מפחדים לקרוא כמה אלפי מילים – אין אחת מיותרת, אגב.

2
זה היה מתישהו בתחילת 2006, באולם קטן ועלוב בצפון הרחוק של תל-אביב. הנוכחים, אוסף די איכותי של אנשים שבאו מרחבי העיר והארץ (ובהם יוחאי החמוד). תוך חודשים יהפכו רבים מהם למתנגדים החריפים ביותר של מפלגת העבודה, אבל באותו ערב הם באו להקשיב.

3
על הבמה עלה אלוף (מיל.) עמי איילון. דיבר ודיבר ודיבר על ביטחון ובטחוניות ובטחוניזם. סליחה – אמר מישהו וכעס בקולו – מה קרה לעניין החברתי? בשביל זה אנחנו כאן, לא בשביל דיבורים על ביטחון.

איילון, בסיבוב של 180 מעלות, עבר לדבר על עניינים חברתיים. "תשכחו מכל מה שאמרתי" הוא אמר (ואני מצטט מהזיכרון): "לפני הכל ישנו הביטחון הכלכלי. פתרון המצוקות החברתיות הוא תנאי ראשון להכל. אומה לא יכולה להיות חזקה כשהחברה מתפוררת". מילים נפלאות, שנשכחו כמובן בדרך החוצה מהאולם.

4
איילון וחבריו היו להוטים במיוחד באותה מערכת בחירות, והסכימו לומר דברים שלא אמרו מעולם קודם. חלקם ללא ספק התכוונו למה שאמרו, לפחות בזמן שאמרו. והיו להם גם רגעי חסד של כנות מפליגה, כשפיותיהם הפיקו מרגליות ממש.

אחד הרגעים ההם הגיע באותו ערב בצפון תל-אביב, כשאיילון נשאל על האיום האיראני "שמע ידידי", הוא אמר לבחור ששאל את השאלה וארשת של בוז דק על שפתיו (ואני שוב מצטט מהזיכרון): "להפוך איום כזה או אחר לאיום קיומי, זה לא טריק חדש. לנפח כל מיני איומים כדי לקבל תקציבים – זו שיטה שתאמין לי שגם אני מכיר. אבל שום דבר לא מצדיק תקציב ביטחון גדול כל-כך ובינתיים נוצרים איומים קיומיים באמת – האיומים החברתיים".

חייבים לומר לזכותו של איילון – לדבר הוא יודע.

5
אז מה, האם אני מציע להתייחס באדישות לעניין? האם אני חושב שצריך לתת לאיראנים להחזיק בנשק גרעיני? ובכן: לא, לא. למעשה, הייתי מעדיף לתת לדובוני אכפת לי להחזיק בנשק גרעיני, אבל לא ממש שואלים אותי.

גם את מדינת ישראל לא שואלים, ועל-פי כל הסימנים אין ולא יכול להיות לה מענה לתוכנית הגרעין האיראנית. הדבר הטוב וה"אסטרטגי" ביותר לעשות מנקודת מבטנו, היה ונותר: לסתום את הפה. אבל כמו שאמר איילון – כנראה שאיומים קיומיים הם אצלנו בעיקר תירוץ להעביר כסף מכיס לכיס. ע"ע הקיצוץ הרוחבי החדש של ביבי, מפאת שפעת החזירים.

6
לחז"לינו היה הרבה מה לומר על איומים קיומיים. למשל, שבית ראשון חרב על שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות ואילו בית שני, חרב על עניינים שבין אדם לחברו, כפי שמלמד אותנו סיפור קמצא ובר קמצא (תלמוד בבלי, גיטין נ"ה ע"ב). על הלבנת פנים ושנאת חינם ועבירה על ז' איסורים ומצוות עשה של "וכי ימוך אחיך" (ויקרא כ"ה).
חז"ל ידעו שאת הבית הראשון החריב סנחריב הבבלי ואת השני טיטוס הרומאי. הם ידעו שלחורבן, בשני המקרים, היה הסבר סיבתי – פוליטי, מדיני, צבאי וכלכלי. הם העדיפו להתמקד ברגע המוסרי של החורבן, בשני המקרים.

7
שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות – אלו עבירות שנאמר עליהן ייהרג ובל יעבור. כל מצוות התורה אינן עומדות בפני פיקוח נפש, אבל כאן הן נעצרות. גם ביהדות יש מושג של "חיים ראויים", וחיים שקיומם תלוי לשפוך דם של חפים מפשע אינם ראויים. על כל המשתמע מזה.

8
"שנה תנא לפני רב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". אז לא, הלבנת פנים לא שקולה לרצח במובן הצר, אבל יש מקרים בהם נוכל להסכים שהיא "גרועה ממוות". לדוגמא, נדמה לי שאפשר להסכים שעבור אנשים מסויימים, להיות ניצול שואה בישראל של 2009 זה גרוע ממוות.

ובסופו של דבר, "עניינים שבין אדם לחברו" – בין שמדובר בעושק יתום ואלמנה ובין שמדובר בהשפלה ורדיפה של גר – שקולים מבחינת הנזק המוסרי שלהם לשפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות. עובדה: הם גרמו לחורבן בית המקדש. זה המסר שמבקשים חז"ל להעביר לנו.

9
ריבונות היא לא דבר בלתי-חשוב אבל הניסיון ההיסטורי שלנו מראה שהאיום הגדול על ריבונותנו טמון לא בהיחלשות כלכלית וצבאית אלא בהיחלשות מוסרית. חולשת הדעת ההיסטורית שלנו ניכרת ביחס שלנו לעצמנו, לאורחים שלנו, ובוודאי ביחסנו למי שאנחנו תופסים כאויבים שלנו. בעיני אלו לא תופעות שונות אלא חלק מאותה בעיה, אותו תהליך. זה האיום.

יפהפיה בת 4 מחפשת בית

ליפהפיה בת ה-4 שבתמונה קוראים פלומה. היא התייתמה בנסיבות טראגיות ומחפשת בית בדחיפות. אפשר לשלוח אימייל אליי: [email protected]

הזמנה: על קו העוני – בין קיסריה לא-זרקא

50 וקצת ק"מ מתל-אביב החוגגת 100, קיסריה היא מקום עם היסטוריה של 2300 שנה. זהו אחד המקומות היפים ביותר לא רק בארץ אלא בעולם כולו, בעיקר בזכות שלל תפקידיה ההיסטוריים של העיר מאז הייתה לבירה הרומית של ארץ-ישראל, בשנת 90 לפנה"ס.  
 
על המקום הזה נלחמו היהודים ברומאים, הצלבנים במוסלמים, העותמנים בממלוכים. בימינו, קיסריה היא לא מקום לקונפליקטים צבאיים, אבל בשכנות לחוף היפהפה ולאוצרות הארכיאולוגיים מתקיים ניגוד חריף ובלתי אפשרי בין עושר ושובע לעוני מחפיר.
 
הבעיה היא לאו דווקא בעובדה שהשכונות החדשות של קיסריה מאכלסות כמה מעשירי הארץ – גם העשירים צריכים לגור איפשהו. היא יותר בכך שבמרחק של עשרות מטרים מוילה האחרונה, ישנו ישוב בשם ג'סר א-זרקא שמי שמבקר בו נאלץ להודות שהוא "נראה כמו מדינת עולם שלישי" (הארץ).
 
האם זה בגלל שג'סר הוא ישוב ערבי וקיסריה היא עיר יהודית? ובכן, זה בוודאי לא בלתי-קשור, אבל קו העוני מפריד בישראל לא רק בין יהודים לערבים אלא גם בין היהודים לבין עצמם. ג'סר א-זרקא פשוט מציג בצבעים העזים ביותר את האסון החברתי הישראלי: אבטלה, בעיות דיור, התפוררות של השירותים העירוניים, של שירותי החינוך והרפואה.
 
בתור הישוב העני ביותר בישראל, ג'סר א-זרקא הוא המקום הכי מתאים למחאה נגד המצב החברתי. זהו גם המקום שבו הכי נכון להביע הזדהות עם המצוקה. כנגד כל הסיכויים, זהו גם ישוב מכניס אורחים שישמח לראות את הפרצוף שלכם בחוה"מ סוכות.