יריב לוין תובע סך של 50 אלף ש"ח מעיריית תל-אביב יפו ששני פקחים שלה ניסו "ללמד אותו לקח". חטאו: ניסיון לתעד אחד מהם מחנה את רכבו בחניית נכה. העונש (לכאורה): התעמרות וביזוי בנוכחות עוברי אורח. מאד חינוכי.
ברשותכם, ובהתחשב בכך שלא פורסמו שמות הפקחים, אני יוצא מתוך הנחה שהעובדות אכן נכונות – מה שכמובן צריך עוד להתברר בבית המשפט. בכל מקרה, אני עצמי נתקלתי בסיטואציות דומות שבהן פקחי עיריית תל-אביב התנהגו באופן שגבל בעבריינות, ואני רואה בזה מגמה לא אירוע נקודתי.
זה לא ייחודי שמשרתי ציבור נתפסים בקלקלתם והאמת היא שגם לא נדיר שהם מנסים לגלגל את האשמה או להתנקם במי שמנסה לחשוף אותם. מצד שני, מי שיצא לו להיתקל בפקחי עיריית תל-אביב יודע שמפלס השתן אצלם הוא כזה שכבר מזמן מציף כל אזור פנוי של קליפת מוח.
(לא כולם, כמובן. זה אף פעם לא כולם. ההכללות הן לצורך הניסוח בלבד).
למה זה קורה? פשוט, ככה לימד אותם הבוס.
אחת הבעיות עם ראש-עיריית תל-אביב יפו רון חולדאי (יש עוד כמה) היא שהוא משמש דוגמא רעה. זהו לא משרת ציבור צנוע שתופס את מקומו כנותן שירות, אלא "בוס" מהיר חימה שמגיב בתוקפנות לכל דבר שמזכיר ביקורת. ואם בארז הלבנון, מלח הארץ והטייס המהולל נופלת שלהבת, מה אפשר לצפות מאזובי הקיר שעובדים כפקחים?
אם גם אתם לקוחות של סלקום וחשבתם, ככה בינכם לבין עצמכם, שנראה לפעמים כאילו החברה הזו לא רואה אתכם ממטר למרות שאתם מפרנסים אותה – אז מסתבר שאתם לא לבד.
אני לא בטוח שספקיות הסלולר האחרות טובות יותר. למעשה, אני די בטוח שכל חברות התקשורת (גיב אור טייק וכו' – בדומה לחברות הביטוח והבנקים, ועוד) מצפצפות עלינו ועל משרד התקשורת צפצוף ארוך וכללי, לא נקודתי וצפציפי. בכל אופן, ומכיוון שאני עצמי לקוח מתוסכל של סלקום, הרשו לי להפנות אתכם לשני דברים מעניינים שנכתבו על החוצפה הספציפית האחרונה שלה (לכאורה):
א. סלקום מכה שנית. אבי וייס על התנהלות סלקום בעניין חסימת שירותי הפס-הרחב. ב. ואז מגיע פיל ומחרבן עליך חרא סגול. שרון גפן, בשפתה החיננית, מספרת איך הדברים נראים מהצד של הלקוח, במקרה הזה – שרון.
כמה אנשים, כמו וולווט למשל, שמו לב לקריצה בשער "הארץ": מעל לידיעה על גניבת כרטיס האשראי של קצין בכיר, מופיעה הפניה לטור העוקצני של עמוס הראל תחת הכותרת "האשראי של אשכנזי הולך ומצטמצם".
הכותרת האמיתית של הטור, אגב, היא "פרצת אבטחה מדאיגה בלב הצמרת הבטחונית" והוא עוסק בפרשת הכרטיס, שמאחוריה התגלה קן צרעות שלם של פעילות פלילית מסוכנת לרבות גניבת כלי נשק ומכירתם.
עריכת הדף הראשי של הארץ בעצם יוצרת את החיבור בין אשכנזי לבין שרשרת הפרשות המביכות במטכ"ל ומטילה עליו לראשונה את האחריות.
כשלעצמו, הרעיון של הטלת אחריות על ה"ראש" הוא חיובי מאד. כמו שהיה אומר המפקד שלי בצבא: "כשיש פאשלה, מישהו צריך לשלם על הפאשלה, והכי טוב שמי שישלם הוא זה שעשה את הפאשלה". אז נכון, אשכנזי לא גנב את כרטיס האשראי והנשק ולא סיפק דיווחים שקריים על תאונות דרכים, אבל כל מה שקורה עכשיו בצמרת הצבא קורה "במשמרת שלו".
מצד שני – ולמרות שאשכנזי לכשעצמו איננו חסיד אומות העולם – אשכנזי הוא לא הבעיה, ולהטיל עליו את מלוא האחריות למצב העגום של צה"ל תהיה טעות מרה. ההתעללויות, גניבות נשק, שימוש לא-חוקי ברכוש צה"ל על-ידי בכירים, וגם חיפוי וטיוח – כל אלו אינן תופעות חדשות בצה"ל. גם תאונות אימונים, לצערנו – גם לצערו של שר הביטחון אהוד ברק, שגם "במשמרת שלו" קרו כמה דברים לא נעימים.
אני לא יודע אם מה שהשתנה מאז כניסתו של אשכנזי לתפקיד הוא שנחשפים יותר פשעים או שיש יותר דיווח עליהם בתקשורת, אבל בכל מקרה זו מגמה חיובית – כל המעשים האלה הרי נעשו גם קודם, ואם רבים יותר מהם עוברים חיטוי באור השמש, אז יש לברך על כך.
כמובן שהציבור הישראלי, שצה"ל הוא בשר מבשרו, נאלץ להתמודד עם דיסוננס קשה כשאירועים כאלה מגיעים לתקשורת. בניסיון לדחות את התחושה הלא-נעימה, רבים מעדיפים שיהיה שעיר לעזאזל – מישהו שאפשר יהיה לחשוב שהוא אשם בכל הרעות החולות.
האמת המרה היא שבתור פרה קדושה, צבא הגנה לישראל הוא כבר שנים גם בהמה חולה. הקדושה מרתיעה אנשים מלגעת בה ולכן גם המחלות הכי קלות הופכות אצלה למסכנות חיים – החיים של כולנו.
בדיון הציבורי "האשם" לא יכול להיות אדם זה או אחר. למעשה, שאלת ה"מי אשם" היא הפחות חשובה בכל הסיפור; הרבה יותר מעניין לשאול מי מתאים לטפל במחלה. ומצד שני, צריך גם להבין שהמחלה פשתה לא רק בצבא אלא בכל המערכות. לדוגמא, אם שר במדינת ישראל מנסה להשיג חנינה לבן מפלגתו שהורשע בפלילים (שוחד, הפרת אמונים, קשירת קשר לביצוע פשע ושיבוש הליכים) איך אפשר לצפות מקצינים בכירים שיקחו אחריות על פשעיהם?
כמו הרבה חתולאים, אני מניח, גם אני התקוממתי היום על המאמר של שיזף רפאלי, על חתולים ואנשים. כתוב בכישרון, כן, אבל חוטא לאמת בכל כך הרבה דרכים ובפעם הכל-כך מי יודע כמה.
רפאלי, המביא אי אלו סימוכין מחקריים וראיות מחיי היומיום, טוען ש"חתולים פשוט ראויים לאהבתנו פחות מכלבים" משום ש"הם פחות חכמים מכלבים" ומשום ש"החתולים לא גומלים אלא במניפולציות".
ובכן, שמעו המחקר העדכני שהוכיח שחתולים פחות טובים מכלבים בפתרון מבחנים פסיכוטכניים, הגיע גם אליי. זוגתי החתולאית ניסחה את תגובתה יפה: "הכלבים התאמצו לקבל את האוכל והחתולים הבינו שבכל מקרה יקבלו אותו וכשזה הפסיק להיות כיף הפסיקו לשחק". כמובן, זה מזכיר את הדיון האלמותי של דאגלס אדמס בשאלה מי חכם יותר – בני אדם או דולפינים (רמז: הדולפינים).
חוצמזה, שכל חתול הוא משהו אחר – יש מטומטמים ויש חכמים, כמו שאפשר לראות בסרטון הזה (ותודה לאחת):
לא נכריע כאן במאבק בין בעלי הכלבים לבין החתולאים, אבל יש כמה נקודות שזו הזדמנות טובה להסביר, להזכיר ולחדד אותן, וברשותכם אוסיף גם כמה התרשמויות אישיות בתור מי שגידל גם כלבים וגם חתולים:
א. חתולים כן "מביאים תועלת". חתולים הם אמצעי ההדברה הכי יעיל, לא נגד מכרסמים אלא דווקא נגד חרקים מרוב הסוגים ובמיוחד ג'וקים.
ב. חתולים הם לא אדישים, הם עצמאיים. אם נכונה הטענה שהגו'קים יתקיימו אחרי הציוויליזציה האנושית, אז האויב הגדול שלהם יהיה החתולים. הסרט המשובח "אחרי האדם" (yesדוקו, מדי פעם), טוען בין השאר שהחתולים ישגשגו במערכת האקולוגית שתיווצר כשניעלם, וזו בשורה רעה לג'וקים. לבני אדם פשוט קשה לקבל את העובדה שהחתולים לא צריכים אותנו אלא מבינים שאנחנו זקוקים להם. הם לא חיים בשבילנו או איתנו אלא לצידנו.
ג. חתולים עושים אותנו בריאים יותר. מלבד להרחיק מזיקים ולתקוף שרוכי נעליים, חתולים מאריכים את תוחלת החיים שלנו. זה מבוסס במחקרים, ומוסבר קודם כל בגלל ההשפעה המיטיבה שיש ל"בעלות" על חתול על מצבנו הרגשי וכתוצאה מכך גם על המערכת החיסונית שלנו. מחקר עליו כתבתי כאן אשתקד, מצא שגרגור חתולים עוזר לבניית רקמות עצם, ומחקרים נוספים בוודאי יחשפו את מה שכל חתולאי יודע – שהגרגור עושה טוב גם לחתול וגם לאדם בדרכים נוספות, נפשית ופיזית.
ד. בני אדם וחתולים יוצרים קשרים עמוקים. הכלב, ידידם הטוב ביותר של אנשים (שחלקם לפחות כנראה) מאותגרים רגשית, מעניק אהבת חינם ללא תנאי – וזה נחמד ובעיקר קל. חתול, בתור יצור עצמאי שלא זקוק ל"מנהיג להקה", זקוק לסיבות טובות יותר מליטוף אקראי כדי להתמסר – אבל הוא בהחלט מתמסר. חתולים אוהבים להיות מחוזרים, אוהבים שמחמיאים להם ומפנקים אותם – וכשהם משיבים אהבה זה נעשה בצורה עדינה ומרגשת.
הם יצורים פשוטים מאד מבחינה קוגניטיבית, אבל מורכבים רגשית – מקנאים, מתביישים, אבל גם יכולים לחוש רגשות עזים כלפי בני האדם שלהם, ולהביע אותם במחוות נדיבות (שבני אדם, שדומים יותר לכלבים, לא תמיד מצליחים להבין).
ועוד נקודה למחשבה: אני חושב שהרבה אנשים בוחרים בחיית מחמד באופן דומה מאד לזה בו הם בוחרים בחברים ובבני זוג. כלב הוא יצור שיודע את מקומו ומעמדו, שקל להשביע את רצונו וקל מאד לאלף אותו. חתול הוא יצור עם רצונות עצמאיים, לא ניתן לאילוף, וכדי לפתח איתו יחסים צריך לגרום לו להרגיש חשוב ואהוב. אז מה הבחירה בכלב או בחתול אומרת עלינו, באמת?
כן, שפעת החזירים היא ספין. לא מגפה ולא בטיח. קוראיי הוותיקים אולי זוכרים שטענתי בזמנו אותם דברים גם על ה-SARS ושפעת העופות, ולא נאלצתי לבלוע את הכובע, אז אסתכן גם הפעם ואומר את דעתי הלא-מלומדת: שפעת החזירים היא ספין של ארגוני הבריאות וחברות התרופות.
בחודש שעבר נטען שכשליש מתושבי ישראל יחלו בה והציבור התחלחל. בשבוע שעבר פורסם כי מספר החולים שאובחנו וודאית כסובלים מהשפעת עומד על 1503 בלבד, קצת רחוק מהיעד. כדי לעודד בכל זאת את ההיסטריה, נטען שקצב ההתפשטות עומד על פי 3.6 תוך שבועיים. כלומר, תוך שלושה חודשים יתגשם האיום ושני מיליון ישראלים יחלו.
אבל אם ננסה לחשוב רגע בהיגיון – מכיוון ששפעת החזירים הגיעה ארצה כבר באפריל, עם שני חולים ראשונים, קצב התפשטות של פי 3.6 בשבועיים היה אמור להעמיד את מספר החולים נכון לעכשיו על כ-20 אלף. מכיוון שהמודעות ל"מגיפה" רק התגברה בזמן הזה וסביר להניח ששיעור האבחון רק גדל, אז המסקנה המתבקשת היא שמדובר במחלה הרבה פחות מדבקת ממה שמנסים לשכנע אותנו.
התחזית הקודרת לפיה 700 צעירים ימותו משפעת החזירים, מזכירה לי את התחזית של ג'ימי שוורצקופף מחברת המחקר מטה-גרופ, שלקראת סוף 1999 טען ש-700 ישראלים ימותו מנזקי באג 2000 (נדמה לי שאינני טועה בפרטים, לא בטוח כי עברו שנים מאז שמעתי את השטות הזו). גם אם זה נכון ומאות ימותו, מדובר במספרים דומים מאד לתמותה משפעות רגילות.
מה בכל זאת מיוחד בשפעת החזירים? ראשית: השם. חזיר היא חיה לא אסתטית ולא כשרה, וזה באמת מרתיע להידבר במחלה שכוללת את שמה – הרבה יותר משפעת רגילה. שנית, משפעות רגילות מתים בעיקר חולים כרוניים וקשישים ומשפעת החזירים מתים כולם במידה שווה – ואצלנו הרי לא אוהבים שוויון. עדיף שמישהו אחר ימות.
אז כן, יש מחלה ואנשים מתים ממנה (שבעה תוך שלושה וחצי חודשים. עוד רחוקה הדרך ל-700), אבל ממש לא בהיקף שמצדיק השקעה של 120 מיליון שקל בחיסונים רק אצלנו, ועשרות מיליארדים אם סופרים את כל מדינות המערב. רק תחשבו באיזו מהירות החליטה ממשלת ישראל להוציא את הסכום הזה, בימים בהם מקצצים בבשר החי בכל תחום אחר שקשור לרווחת הציבור ובריאותו.
