שוקי גלילי SR

ח"כ אמנון כהן (ש"ס) הגיש הצעת חוק בנושא הרחבת סמכויות הממונה על ההגבלים העסקיים. הרקע להצעת החוק היא חקירה שהחלה בשנת 2005 בימי הממונה הקודם, עו"ד דרור שטרום, שבעקבותיה הטילה הממונה הנוכחית רונית קן קנס של 290 מיליון שקלים על הבנקים שתיאמו עמלות לכאורה.

בניגוד ליוזמות חוק אחרות בהן היה כהן מעורב, כאן מדובר במלחמת מצווה של ממש. תיאום עמלות ותיאום מחירים בכלל, אסורים בחוק בכל המדינות הליברליות ונחשבים לעבירות פליליות חמורות. אלו הן מהפעולות המאפיינות קרטל, שהוא התארגנות של בעלי עסקים או מנהלים שמטרתה לפגוע בתחרות.

אדם סמית', אבי הכלכלה המודרנית והאילן הגבוה שבו אנשים כמו ביבי נתניהו, סטנלי פישר וחבריהם נתלים לעיתים מזומנות, הגדיר בספרו "עושר העמים" את תופעת הקרטל כך:  

"אנשי מקצוע מאותו הענף נפגשים לעתים רחוקות, אפילו רק באירועי בידור, אך השיחות ביניהם מסתיימות בקנוניה נגד הציבור, או בתחבולה לשם העלאת מחירים."

במילים אחרות: קרטל הוא פשע כנגד הציבור, גם ובעיקר בעיני חסידי השוק החופשי. מה שלא הפריע לבכירי האוצר ובנק ישראל במשך השנים להתעלם במופגן מקרטלים ולהתנער מאחריותם למלחמה בקרטלים. הגדיל במיוחד לעשות נגיד בנק ישראל לשעבר דוד קליין, שכאשר נשאל על נושא עמלות הבנקים מפורשות בראיון טלוויזיוני, השיב כי האחריות על הטיפול בנושא מוטלת על הציבור.  

אילו קרטלים קיימים בישראל

אי אפשר לקבוע חד-משמעית היכן קיימים קרטלים בישראל, בעיקר כל עוד הם לא הוכרזו ככאלה על-ידי המדינה או בית-המשפט. באופן היפוטתי, לו הייתי אומר כאן – למשל – שמנהלי הבנקים, חברות הסלולר, הביטוח, ספקי האינטרנט, משווקי הפירות והירקות, יצרני מוצרי החלב, יבואני המזון וכיוצא באלו, הם עבריינים שמקומם בכלא, סביר להניח שמישהו מהם היה מאיים עליי בתביעת לשון הרע.

לכן אני לא אומר את זה. מה שאפשר בכל זאת לומר הוא שבכל הענפים שהזכרתי, ובענפים רבים אחרים בישראל, יש סימנים מדאיגים שלדעתי הצנועה והלא-משפטנית דורשים בדיקה. גם אתם מכירים את הסימנים האלה, שמלווים את חיי היומיום במדינת ישראל:

א. ידיעות בתקשורת שמדווחות ש"תעריפי ה-" צפויים לעלות, בלי נימוק הגיוני כמו התייקרות תשומות כלשהן. מתפרסמת תגובת דובר של ארגון עם שם כמו (רק לצורך הדוגמא): איגוד הבנקים, פורום החברות הסלולריות, וכדומה.
ב. אתם מקבלים שירות גרוע במיוחד מספק זה או אחר, מתקוממים על כך, ומי שמעניק לכם את השירות אומר לכם משפט ששמעתם כבר מאה פעמים בעבר: "אבל זה ככה אצל כולם".
ג. אתם מחליפים ספק ומגלים שהמחיר שאתם משלמים נותר זהה למרות שהשירות או המוצר שונים.
ג. בביקור במדינה אחרת, שיוקר המחייה הכללי בה אינו נמוך משמעותית מאשר בישראל, אתם מגלים שמוצר כלשהו משווק בה במחיר נמוך בעשרות אחוזים מאשר אצלנו – זאת למרות שאין על המוצר מיסוי מיוחד, הוא אינו מיוצר במדינה בה אתם מבקרים או במדינה שכנה, אין לו מאפיינים מיוחדים שהופכים את הבאתו לישראל יקרה במיוחד וכו'.

מה אומר החוק הישראלי

מתוך חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988:

"47. עונשין (תיקון: תשנ"ו, תש"ס)

(א) מי שעשה אחת מאלה:

(1) היה צד להסדר כובל שלא אושר כדין ושלא ניתן לו היתר זמני או פטור לפי סעיף 14…

…

47א.  נסיבות מחמירות (תיקון: תש"ס)

העובר עבירה לפי סעיף 47(א) בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים או קנס כאמור בסיפה לסעיף 47(א); לענין סעיף זה, "נסיבות מחמירות" – נסיבות שבהן עלולה להיגרם פגיעה משמעותית בתחרות בעסקים, בין השאר בשל אחד או יותר מאלה:

(1)  חלקו ומעמדו של הנאשם בענף המושפע מן העבירה;

(2)  פרק הזמן שבו התקיימה העבירה;

(3)  הנזק שנגרם או הצפוי להיגרם לציבור בשל העבירה;

(4)  טובת ההנאה שהפיק הנאשם."

"הסדר כובל" על-פי הגדרת החוק (פרק ב', סימן א'): "הסדר כובל הוא הסדר הנעשה בין בני אדם המנהלים עסקים, לפיו אחד הצדדים לפחות מגביל עצמו באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים בינו לבין הצדדים האחרים להסדר, או חלק מהם, או בינו לבין אדם שאינו צד להסדר".

השופט המחוזי משה דרורי מועמד לשמש בבית-המשפט העליון. לקראת האפשרות שיזכה במינוי, פורסם הסיפור הזה, שנוגע לפסיקה מאד בעייתית שלו (אהבתי מאד את הפוסט של דורה, ואני ממליץ לקרוא גם אותו).

הפרשה, בראשי פרקים

 בחור בשנות ה-20 לחייו עזב חנות מבלי לשלם. הקופאית (שהחשבון שלא שולם צפוי היה להיות מנוכה מהשכר שלה) רדפה אחריו וחסמה בגופה את רכבו. הבחור נסע, גרר אותה על מכסה המנוע של רכבו, עד שנפלה, נחבטה בראשה ואיבדה את הכרתה. הוא עזב את המקום בלי ליידע את המשטרה ולהזמין אמבולנס. הקופאית אושפזה ונדרשו לה 3.5 שבועות להחלים ולחזור לעבודה.

הפסיקה: תמוהה בלשון המעטה

עם או בלי קשר לעובדה שהנאשם הוא בעל-ייחוס ואביו מקושר פוליטית, המשפט לא הסתיים בהרשעה אלא בגישור שיזם השופט דרורי, חרף מחאת הפרקליטות. הנאשם ביקש סליחה ושילם פיצויים וקיבל עבודות שירות. הוא המשיך לדרכו וכך גם השופט דרורי.

צריך להתעמק בפרטים כדי להפריד את הטפל מהעיקר ולהגיע לשורה התחתונה: גם אם מניעיו של השופט דרורי היו טהורים, השורה התחתונה היא שהוא הוציא לחופשי אדם שביצע – על פי הודאתו – תקיפה חמורה, שלדעתי הלא-משפטנית היא גם בבחינת "פגע וברח".

מה אומר החוק

וזה, כמדומני, מקום טוב לצטט את חוקי מדינת ישראל (פקודת התעבורה, סעיף 61 א'):
" א) נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שהיה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, דינו – מאסר שבע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן.
(ב) נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת, כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי, דינו – מאסר תשע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן."

ואגב – המין, הגזע, ההשקפה הדתית וכו' של הנאשם, הנפגעת או השופט – כל זה טפל לחלוטין ולא רלוונטי לעניין. מה שרלוונטי הוא שהיה מדובר במשפט פלילי, לא בתביעה אזרחית. הייתה הודאה והכאה על חטא, והיא לכל היותר הצדיקה המתקה מסויימת של העונש – לא ויתור על הרשעה בפלילים של מי שעשה עבירה פלילית חמורה. 

דין אחד, לשופט ולעבריין

כמו שאמרתי כבר בעניין צ'יקו תמיר, אני חושב שעם שליחי ציבור יש – אם בכלל – להחמיר יותר ולא פחות מאשר עם כל אחד מאיתנו. מי שמקבל לידיו סמכות מקבל איתה גם אחריות, וכאשר הוא נכשל עליו לשאת באחריות כי הוא בבחינת "תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו". 

מצב שבו שופט שולח לחופשי, ללא הרשעה, נאשם שהודה בביצוע עבירות פליליות חמורות, הוא ללא ספק כישלון. ייתכן שמדובר בכישלון אתי או בכישלון מקצועי או בחולשת דעת, בכל מקרה – לדעתי שופט כזה אינו יכול ואינו ראוי לשמש בבית המשפט העליון. מינוי כזה יכתים את מערכת המשפט ויפגע עוד במעמדה, ההולך ונחלש ממילא.
 

מעט מדי נכתב על המאבק של עובדי רשות העתיקות. המעט שפורסם נותר במדורי הפובליציסטיקה, כמו "הסרסורים של רשות העתיקות", טורו של איתן קלינסקי שפורסם ב"חדשות מחלקה ראשונה" בסוף השבוע. 

למה אין סיקור עיתונאי? אולי בגלל שה"נאבקים" הם עובדי-קבלן, תושבי פריפריה קשי יום, שלא היו מאוגדים בשום צורה כשפיטרו אותם בחודש אוקטובר האחרון. אין להם יח"צנים ויועצי תקשורת והם לא משלמים לכל מיני חברות קיקיוניות כדי שיכתבו להם טוקבקים.

מי שעוזר לעובדים הללו להתארגן היא עמותת מען, אחד הגורמים היחידים בישראל שלוקחים על עצמם משימות מהסוג הזה (ההסתדרות, למקרה ששאלתם את עצמכם, היא לא כתובת). לעמותה הזו יש אמנם גוון פוליטי שמאלי מאד, אבל בסך-הכל השאיפה שלה במאבק הזה, כמו באחרים, היא שהעובדים יקבלו את המגיע להם על-פי חוקי מדינת ישראל.

במקרה הספציפי של רשות העתיקות הטענה (אותה אין לי לצערי כלים לבדוק), היא שמאות עובדי קבלן המועסקים ברשות מפוטרים מדי 9 חודשים כדי שלא יווצרו יחסי עובד-מעביד בין הרשות לבינם. תיאורטית, זה נעשה באופן כשר גם אם מסריח, בהתאם לחוק הקובע שאחרי 9 חודשי עבודה מתחייב המעסיק להפוך את עובדי הקבלן לעובדים מן המניין.

מעשית, בתי-הדין לעבודה כבר פסקו בעבר מספר פסיקות תקדימיות, על בסיס העיקרון שהתחמקות מכוונת מהווצרות חבות לעובד – למשל, פיטורין שיש ראיות לכך שכל מטרתם היא להימנע ממתן זכויות סוציאליות – מנוגדים לרוח החוק.

במילים אחרות: כשזו שיטה, זה מנוגד לחוק – בין אם מדובר על עובדי רשות העתיקות ובין אם מדובר על עובדי האוניברסיטה הפתוחה.

מה היה הרצל אומר

תמיד ישנם בני בליעל ועמי ארצות שמנסים לשכנע שמאבקי עובדים מסויימים, או כל מאבקי העובדים, אינם לגיטימיים משום שהם פוגעים בחירויות הבסיסיות של המעסיקים המסכנים. אחרים, טוענים שכל חוזה שאדם חותם עליו מבחירה חופשית כביכול, הוא לגיטימי, גם אם מדובר בחוזה העסקה מקפח וגם אם הוא אינו יודע קרוא וכתוב.

אבל כשמביאים טיעונים ליברליים, מין הראוי לחזור לאבי הליברליזם ג'ון לוק ולשאול מהי האמנה החברתית שמעניקה לגיטימיות למשטר שלנו? מהי  לדעתי, מלבד הערכים שמשתקפים בחוקי העבודה של ישראל, שהם בוודאי חלק מאותה אמנה, יש תוקף מוסרי גם לכתבים של הוגי הציונות – בוודאי עבור כל מי שמגדיר את עצמו ציוני.

ובכן, בדברו על שיטת עובדי הקבלן, כתב בניימין זאב הרצל הדברים הבאים: "מובן מאליו, לא עבדי-עמל יישלחו אלא רק עובדי שבע-שעות-ליום… גם עם שינוי המקום נמשך ותק עבודתם הרצוף, עם דרגות, העלאה וגימלאות" (מדינת היהודית, הספריה הציונית התשמ"ו, עמ' 42).