שוקי גלילי SR

בדצמבר האחרון, בפוסט מפלגת העבודה לחד-סיפרתי, אמרתי מדוע יהיה לדעתי טוב (למדינת ישראל, לפוליטיקה הישראלית ובעיקר – למורשת ההיסטורית המפוארת של המפלגה) אם מפלגת העבודה תקבל פחות מ-10 מנדטים בבחירות 2009 (אוף, זה היה משפט ארוך…).

ובכן, במזל טוב, מפלגת העבודה מתפצלת. "מורדי העבודה" (עמיר פרץ, איתן כבל, אופיר פינס ויולי תמיר) עוזבים ומשאירים מאחוריהם מפלגה בת 9 מנדטים בלבד.

לא בטוח שהמורדים טובים בהרבה מאלה שהשאירו מאחור, אבל זה לא הנושא.

מעניין יותר להבין את סיפור המסגרת: מפלגת העבודה איבדה מחצית מכוחה (9 מנדטים החל מהשבוע הבא לעומת 18 ב-2006 וב-2003). אתם יכולים לטעון שזה בגלל שהציבור עדיין סולד מברק או בגלל שמפלגת העבודה היא מפלגה זקנה ומסויידת שאיבדה כל רלוונטיות. סביר להניח ששני הדברים נכונים.

אבל לפני הכל, מפלגת העבודה הגיעה למספר חד-סיפרתי של מנדטים, כי אהוד ברק וחבריו פעלו בניגוד למנדט שקיבלו מהבוחרים שלהם. ואני לא מדבר רק על אירועי החודשים האחרונים, שהיו פשוט המסמרים האחרונים בארון – אלו שעזרו למי שעדיין לא הבינו להבין, שלמפלגת העבודה אין עתיד, לפחות לא בהרכב הזה.

רוב האנשים שהיו צריכים להבין, הבינו הרבה קודם. בבחירות 2006 קיבלה מפלגת העבודה 7-8 מנדטים ממצביעים שציפו המפלגה תפעל על-פי המצע הסוציאל דמוקרטי שאיתו רצה לבחירות. האנשים האלה לא הצביעו למפלגת העבודה ב-2003 ורובם לא חזרו להצביע לה ב-2009.

ביום שבת הקרוב תתקיים בתל-אביב הפגנה לציון 42 שנים לכיבוש. אני הולך להשתתף בהפגנה הזו, למרות חוסר החיבה שלי למילה הזו, "כיבוש".

אתם יכולים לומר שזו התעסקות טפלה בסמנטיקה, אבל אני מאמין שמילים הן דבר חשוב. משפיע. למרות שאפילו אריק שרון השתמש במטבע הלשון "כיבוש", אני חושב שהמילה הזו מזיקה לעניין הפלסטיני. בסקרים שונים אומרים 60-70 אחוז מהישראלים שהם מאמינים שהקמת מדינה פלסטינית היא פתרון רצוי. אבל חלקם הגדול, אני חושב, לא יבואו להפגנה שהמילה "כיבוש" בכותרת שלה.

אתם יכולים לומר שחשוב לקרוא לילד בשמו, לשים דברים על השולחן. ואני אומר, אדרבא: אני לא חושב שהנושאים ה"מדיניים" הם העיקר.

ישנה תזה רווחת בשמאל הישראלי, לפיה כל הרעות החולות של החברה בישראל מקורן בכיבוש ואם רק תקום מדינה פלסטינית נהפוך לחברה מוסרית ומתוקנת. אני חושב שהכיוון הוא הפוך: כיוון שאנחנו חברה מקולקלת מוסרית שמתקיימת במדינה מקולקלת בירוקרטית, אנחנו מתעללים בכל מי שחלש מאיתנו – והחלשים ביותר הם הפלסטינים.

בראייה הזו, הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא בעצם מקרה פרטי – אם כי, כמובן, מקרה קיצוני יותר – בתוך מערכת שכולה מלאה מעשי עוול: כלפי נכים, מובטלים, קשישים, ניצולי שואה, עובדים זרים. וכמובן, זו גם חברה שבה קיפוח של נשים, פשיעת מין ופשיעה בכלל, הם דרך חיים. מדינה שבה כולם, כולל המדינה, מחפשים איך "לתקוע" אותך. סדום ועמורה.

ואם בני אדם לא רואים כאן ממטר, אז מה פתאום שיהיה אכפת מבעלי-חיים – פני הדור כפני הכלב, זוכרים? ואם בעלי חיים לא חשובים, אז מה פתאום שיהיה אכפת מהעצים והאבנים – לכן לא פלא שישראל משחיתה את הסביבה שלה. אם לא אכפת מלוחמי צה"ל שקיבלו סרטן, אז מה פתאום שיהיה אכפת מהפשע האקולוגי שגרם לסרטן?

ברוב מערכות הבחירות, מפלגות השמאל בישראל אמנם הציגו לבוחר מצעים מפורטים שהתייחסו גם לנושאים "חברתיים" או לפחות "אזרחיים" (כלומר, כאלה שקשורים לזכויות אזרחיות וזכויות אדם, אבל לאו דווקא לזכות לחיות בכבוד) ולאחרונה גם לנושאים "סביבתיים". מצד שני – את רוב זמנם, מילותיהם והמשאבים שעמדו לרשותם, הקדישו הפוליטיקאים של השמאל לאורך השנים לדיבורים על הכיבוש.

ואף על-פי כן, להפגנה ביום שבת צריך להגיע. זוהי הפגנה שבה יעמדו זה לצד זה – שומו שמיים – אנשים מחד"ש ומרצ, וכנראה גם התנועה הירוקה ומימ"ד.

אני חושב שהשמאל בישראל צריך לשנות את הרטוריקה שלו ואת המיקוד שלו, אם הוא מבקש להגיע אל ההמונים. אבל בשלב ראשון, הדבר הכי חשוב הוא לפעול יחד – וזה בדיוק מה שיקרה בשבת.