הערכה לא מדוייקת אבל בהחלט מושכלת: כ-67 אלף איש.
הרחבה כאן.
-
עמודים
-
תגובות אחרונות
-
פוסטים אחרונים
האוניברסיטה הפתוחה – עדיין סגורה
וועדת הכספים של הכנסת מיתנה את הח"כים דב חנין (חד"ש) ואלכס מילר (ישראל ביתנו) ללוות את המשא ומתן בין עובדי סגל ההוראה של האוניברסיטה הפתוחה לבין הנהלת המוסד (ynet).
בינתיים, ערן בן-ימיני והרב מיכאל מלכיאור הודיעו פומבית על תמיכה בשובתים (עבודה שחורה).
תוכלו להמשיך לעקוב בבלוג של השובתים (שכרגע מופיע במקום ה-10 בגוגל כשמחפשים האוניברסיטה הפתוחה).
מדוע תוכנית ביבי-שטייניץ צפויה לכישלון
נתחיל מהסוף, ונסתכל על חצי הכוס המלאה: מה שיקרה לכלכלת ישראל בשנים הבאות יושפע, לפני הכל, ממה שיעשו באיחוד האירופאי ובארה"ב. בשני השווקים החשובים ביותר שלנו, ישנה היום מדיניות כלכלית מרחיבה (כלומר, מגדילים הוצאות במקום לקצץ). כמו במשבר הקודם, ההתאוששות שם תאושש קצת גם אותנו.
מצד שני, גם הפעם – לא כולנו נתאושש. זאת משום שעקרון "החלחול כלפי מטה" שבו מאמינים ביבי, שטייניץ וחבריהם, הוא בדותה, "משאלת לב במקרה הטוב" כשם שהגדיר זאת זוכה פרס נובל לכלכלה ג'וזף שטיגליץ.
עקרון החלחול מטה אומר (אני מפשט לצורך הדיון), שאם מצב העשירים ישתפר אז מהר מאד ישתפר גם מצב העניים. לכאורה, זה נשמע מאד הגיוני: אם הארגונים הגדולים יעשו יותר כסף הם יוכלו להתרחב ולהעסיק יותר עובדים. אם מנכ"ל מקבל תוספת למשכורת וקונה ג'יפ חדש, ייהנו גם יבואנית הרכב, עובדיה, עסקים שמוכרים לה מוצרים ושירותים ועובדיהן, וכן הלאה וכן הלאה.
הבעיה היחידה עם המודל: הוא לא עובד.
ומצד שני, ישנו עיקרון פשוט שנלמד בשיעור הראשון של קורס המבוא למאקרו כלכלה בכל אוניברסיטה בישראל ובעולם: הנטייה השולית לצרוך יורדת עם העלייה בהכנסה (ראו למשל עמוד 6 כאן).
במקום להסביר, נדגים: ראובן הוא מנהל בכיר שמרוויח 30,000 ש"ח לחודש. שמעון הוא פועל במשרה חלקית שמרוויח 3000 ש"ח לחודש. לבניימין (נתניהו) יש אפשרות לתת לאחד מהם 1000 שקלים, כשמטרתו העיקרית היא שהם יבזבזו את הכסף ולא יחסכו אותו. למי כדאי לביבי לתת את הכסף?
התשובה חד-משמעית: לשמעון, הפועל העני. כך לפחות טוענים הכלכלנים.
אם מה שיש לנתניהו ושטייניץ להציע לנו הוא קיצוץ במיסים וקיצוץ תואם בהוצאות המדינה, אז ברור שהתוצאה תהיה התכווצות של הכלכלה ולא התרחבות שלה. במקום הקטנת מיסוי פרוגרסיבית (ראובן ישלם 1000 ש"ח פחות, שמעון ישלם 2 שקלים פחות), עדיף לעשות להפך: לא לקצץ במיסים שמשלמים בעלי ההכנסות הגבוהות, אלא להעלות את סף המס לבעלי ההכנסות הנמוכות.
שאלה שנותרה פתוחה היא, כמובן, כיצד מממנים את הקיצוץ במיסים – הרי אם יש צמצום בהכנסות יהיה צורך גם לצמצם בהוצאות. מהלכים דומים שנתניהו יזם בעבר היו על חשבון השכבות החלשות – מגזר שאינו חוסך בכלל אלא מוציא כל שקל שיש לו (או שאין לו).
האוניברסיטה הפתוחה: למה שביתה?
הסיפור המלא: בבלוג סגל ההוראה של האוניברסיטה הפתוחה.
ההסבר הקצר, לחסרי סבלנות:
האוניברסיטה הפתוחה מעסיקה מנחים ומרכזי קורסים בתנאים מקפחים, הכוללים בין השאר את השיטה הבזויה של פיטורים כל סמסטר והעסקה מחדש בסמסטר הבא – כמו עובדי קבלן.
במהלך השנה האחרונה התארגנו עובדי סגל ההוראה במטרה לפתוח במשא-ומתן לשיפור תנאיהם. כישלון המו"מ הוביל לשביתה הנוכחית.
שלא במפתיע, הנהלת האוניברסיטה הפתוחה פועלת בשיטת מצליח: היא מאיימת על השובתים בתביעות אישיות.
ההסבר המלא, לאנשים רציניים (באדיבות שרון מלכי):
"סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה מורכב ממנחים וממרכזי הוראה. הסגל אמון על ההוראה בכחמישים מרכזי לימוד שונים בכל רחבי הארץ בהם לומדים כ-42,000 סטודנטים.
האוניברסיטה הפתוחה היא האוניברסיטה היחידה בארץ שבה אין יחסי עבודה קיבוציים. במשך למעלה משלושים שנות פעילותה של האו"פ, סגל ההוראה שלה היה מועסק בחוזים אישיים, ובתנאי העסקה מקפחים הכוללים בין היתר פיטורין מידי סמסטר. בפברואר 2008 החלה התארגנותו של סגל ההוראה באמצעות כוח לעובדים, והחל מאוקטובר צוות מטעמנו ניהל מו"מ עם הנהלת האו"פ.
ההנהלה מסרבת לעת עתה להתחייב על חתימה על הסכם קיבוצי. ההסכם הקיבוצי היחידי שהיא הסכימה לשים על שולחננו מציע הרעה בתנאים עבור מרבית סגל ההוראה. אנו מתעקשים על הסכם קיבוצי שיטיב עם כל סגל ההוראה מכיוון שללא הסכם התמריץ לפטר תוך זמן קצר עובדים שזכו להטבה בתנאים גדול. בעקבות זאת, הוכרז על סכסוך עבודה לפני כארבעה חודשים.
ההנהלה טרם התעשתה והיא מתבצרת בעמדתה שדוחה הלכה למעשה חתימה על הסכם קיבוצי שיטיב עם כל סגל ההוראה. לאחר תקופה ארוכה בה סלע המחלוקת במסגרתו אנו עומדים על זכותנו לעיגון תנאי העסקתנו בהסכם קיבוצי ושיפורם, לא קיבל פתרון במו"מ נאלצנו להכריז על שביתה כללית. אנו מקווים שהשביתה תגיע לסיומה המהיר כאשר הנהלת האו"פ תתעשת ותסכים לעגן את תנאי העסקתינו בהסכם קיבוצי ובתנאים הנהוגים באוניברסיטאות האחרות בישראל".
בלוגרים: הזמן להתאחד
1. זה עובד
לפני שנה ושבועיים כתבתי כאן את הדברים הבאים: "מדי פעם אני נקלע לעוד אחד מהדיונים ההם, בהם בלוגרים שואלים זה את זה בעצב 'מדוע הבלוגים בישראל לא משפיעים'? ובכן, לבלוגים הישראליים יש השפעה קטנה מאד על סדר היום, משום שהבלוגרים לא משתפים פעולה. זה לא שאין להם כוח אלא שהם לא מנצלים את כוחם בדרך הנכונה, שהיא באמצעות קמפיינים ממוקדים עם מעורבות רחבה…".
זו הייתה יריית הפתיחה לקמפיין הבלוגרים למען מרפאת הפליטים של ארגון רופאים לזכויות אדם. קמפיין שכלל את היסודות הרעיוניים והמתודולוגיים לקמפיין הבלוגרים למען דב חנין ומאוחר יותר גם לקמפיינים במערכת הבחירות הארצית.
שנה אחרי, השאלה איננה "מדוע הבלוגרים לא משפיעים" אלא "עד כמה הבלוגרים משפיעים" ולעיתים: "מדוע יש כל-כך הרבה בלוגרים שמאלנים"…
2. זה יכול לעבוד טוב יותר
בקמפיין למען דב חנין ועיר לכולנו, המאסה הקריטית הייתה כ-75 בלוגרים – זה היה השלב שבו כולם דיברו על כך שמשהו קורה בתל-אביב. ואם זה מה שאפשר להשיג בתוך שבועות בודדים, תחשבו מה אפשר להשיג במספר שנים של פעילות מתואמת, עם השתתפות גדולה פי כמה.
קבוצת הבלוגרים שהשתתפו בקמפיינים מקוונים במהלך השנה האחרונה מונה כ-400 אנשים, אולי קצת יותר. באף נקודת זמן ובאף קמפיין לא היה מדובר בהרבה יותר משליש מהאנשים האלה, כנראה משום שרוב הקמפיינים היו בעלי זיקה ברורה למפלגה או מועמד.
אבל מעבר להזדהות המפלגתית, כולנו – ממאוכזבי העבודה ועד לפעילי חד"ש – מאמינים בסופו של דבר באותם דברים. רב השווה על השונה. מה שנשאר הוא ליצור תשתית לפעולה משותפת. כזו שתפטור אותנו מהצורך להתחיל מאותה נקודה בכל פעם מחדש. מהם תהיה אותה תשתית – זה דבר שעוד נעסוק בו הרבה, בפוסטים אחרים. מה שחשוב להבין הוא זה: אם נפעל יחד נהיה חזקים.
3. צביקה ושוקי מצילים את העולם
לא אנחנו לא. אבל תודו שזו כותרת משעשעת. צביקה בשור ואני נפגשנו מוקדם יותר השבוע, כדי לדבר בדיוק על הדברים שקראתם מתחילת הפוסט ועד עכשיו. המטרה: ליצור תשתית לפעילות משותפת של בלוגרים, כדי לאפשר לנו – לכולנו – לתמוך במאבקים חברתיים ואזרחיים עתירי אג'נדה וחסרי מימון. צביקה כתב על זה כאן.
4. מקרה מבחן ראשון: האוניברסיטה הפתוחה
בפוסט נפרד עוד אפרט יותר על המאבק שמקיים בימים אלה סגל ההוראה של האוניברסיטה הפתוחה. על קצה המזלג: האוניברסיטה הפתוחה מעסיקה מרצים ומתרגלים במודל ובתנאים שמזכירים עובדי קבלן. זהו לא המוסד האקדמי היחיד בישראל שפועל כך, רק שהסגל של האוניברסיטה הפתוחה – קבוצה של אנשים כמוכם וכמוני, שבסך-הכל מנסים לגמור את החודש – הכריז על סכסוך עבודה.
5. מה אפשר לעשות
הם זקוקים לעזרה שלכם: שתכתבו, שתקשרו, שתדברו ותביעו עמדה. כן, זהו רק עוד מקרה של העסקה נצלנית – מדינת ישראל מלאה בהם. אבל המקום שבו נאבקים בניצול הוא המקום שבו מתרחש השינוי וזה המקום שבו כולנו רוצים להיות.
בשלב ראשון, היכנסו לבלוג המאבק של האוניברסיטה הפתוחה. אתם גם יכולים, כמוני, לכתוב על המאבק ולקשר אל הבלוג מהמילים "האוניברסיטה הפתוחה", כדי לעזור לו להופיע במקום הנכון בתוצאות החיפוש בגוגל עבור "האוניברסיטה הפתוחה" (נכון לעכשיו: 16). תעקבו.
בילעין
ישנו הויכוח הפוליטי שקשור לבילעין, שכבודו במקומו מונח. יש לי דעה גם בקשר אליו אבל היא לא הנושא של הפוסט הזה. קשה להתווכח על כך שמצב שבו אדם לא חמוש נהרג מירי של חייל צה"ל, חייב להיחקר.
מוקדם יותר היום התקיימה בתל-אביב הפגנה במחאה על הריגת בסאם איברהים אבו רחמה, צעיר בן 30, במהלך הפגנה נגד גדר ההפרדה בכפר בילעין. תוכלו למצוא הרחבה בידיעה בהארץ שנראית פחות או יותר מאוזנת.
בחלק מהפרסומים אודות המקרה נטען, כנראה בהמשך לעמדה הרשמית של דובר צה"ל, שאבו רחמה נהרג במהלך התפרעות שבה זרק בקבוק תבערה. זה לא נראה כך בסרטון שלהלן. למעשה, לא הצלחתי לראות בסרטון שום עדות לכך שההפגנה ליד הגדר כללה אלימות כלשהי מצד המפגינים. אבו רחמה, שבאתר ערוץ 7 מכונה "מתפרע", ניסה לשוחח עם החיילים שמעבר לגדר, לא לשרוף אותם.
האם הירי היה מכוון ובמטרה להרוג? את זה צריך לקבוע בית-משפט. בכל אופן, זו לא תהיה הפעם הראשונה שבית-משפט יקבע שהייתה בבילעין אלימות בלתי מוצדקת כלפי מפגין. במקרה קודם, האלימות הופנתה כנגד בן אחר לאותה משפחה, בשעה שהיה כפות.
וכמה מילים בעניין הכסף
בהמשך לפוסט הקודם, שבו הסברתי מדוע חגיגות המאה לתל-אביב הן יומולדת די עצוב מבחינתי, אני רוצה לומר כמה דברים על העניינים הכספיים שקשורים בחגיגות.
אולי אפתיע אתכם: לא מעניינת אותי ההוצאה של 4 מיליון שקלים על טקס הפתיחה ולא עם ההוצאה של 70 מיליון שקלים על אירועי ה-100 בכלל. כמובן שאם תכנון האירועים היה רשלני, וגרר את קופת העירייה להוצאות מיותרות – כפי שמצטייר מהדיווחים בעיתונות – אז זה לא תקין ומרגיז במיוחד בהתחשב בתקופה בה אנחנו נמצאים. אבל רק ברמה העקרונית והדקלרטיבית.
ברמה המעשית אלו שטויות. 70 מיליון נשמעים הרבה לאדם הפשוט אבל במונחים של תקציב עירוני זה כמעט כסף קטן. האיור שלפניכם ממחיש מה היחס האמיתי בין עלות המסיבות לבין 4.5 מיליארד השקלים של תקציב העירייה – הכסף הגדול באמת, אותו חילקו חולדאי והיסמנים בקואליציה שלו בחודש שעבר. זהו המקום הנכון לחפש בו את הטיפשות, הרשעות, השחיתות או העיוורון – תחליטו לבד.
החגיגות הן אולי הסמרטוט האדום, ההשתנה מהמקפצה, החצ'קון על המצח. אבל העיסוק בהוצאה עליהן הוא מסך עשן שמסתיר את הבעיה החמורה יותר, ההרסנית באמת. גם חולדאי – אפילו חולדאי – נאלץ להודות במהלך מערכת הבחירות שיש הרבה בעיות בעיר. שיש צורך בשינוי מרחיק לכת בתחבורה, בחינוך, בדיור. שינוי כזה לא ניכר בתקציב העירייה שלנת 2009. כל מחלותיה של העיר הזו ימשיכו להחמיר, גם השנה, גם בשנים הבאות – כל זמן שתמשיכו להסתכל בסמרטוט האדום הקטן ולהתעלם מכל השחור שסביבו.
