חגיגות המאה לתל-אביב: יום הולדת עצוב

1

"אם תל-אביב היתה אי פעם בועה, אזי שהיא היתה בועה של שפיות. בועה שבה ניתן היה עדיין להניח כמובן מאליו שבן אדם יכול לקיים חיים עם משמעות פנימית, מתוך עצמם – לעבוד, ללמוד, להתקדם בחיים בקריטריונים המקובלים, לגדול, לצמוח, להיחשף לתרבות מסוגים כאלו ואחרים, להקים משפחה אולי, לתת לילדיו יותר ממה שהיה לו…"

"העיר הפכה לעיר אוכלת יושביה. היא דוחקת את רוח החיים שלה, אנשים שחשבו לבנות בה עתיד, לשוליים ואחר כך החוצה. היא הורסת את הלב העירוני המתפתח שלה. היא מתנגדת בתוקף, באופן מעשי ותוך קביעת עובדות בשטח, למגמות רווחות בעולם, שאפשר אפילו לכנות אותן בשם 'קידמה' או פשוט: חשיבה לטווח רחוק".

מתוך נדל"ן, היסטוריה וחגיגות, פוסט חדש ומשובח של יונית.

2

"משהו חלוד" קרא לזה רענן שקד, בטור ההוא שלו שמישהו מתאמץ מאד עד היום שלא יופיע ברשת. כל אחד ועולם האסוציאציות שלו. לי זה מרגיש כמו משהו שהחמיץ ותסס ועכשיו הולך ומרקיב. ובאמצע המשהו הזה חגגו אתמול (לדברי העירייה) 250 אלף תושבים, יום הולדת 100 לתל-אביב.

לא ברור אם זה יותר מצחיק או יותר עצוב, אבל תל-אביב בכלל לא בת 100. היא בת 122. לפני ההגרלה המפורסמת של אחוזת בית שהתקיימה באפריל 1909, קמו נווה צדק (1887), נווה שלום (1890), מחנה יהודה (1896), אחווה (1899), מחנה יוסף (1904) וכרם התימנים (1906).

נווה צדק, לא אחוזת בית, הייתה השכונה הראשונה של תל-אביב. זו השכונה בה גדל נחום גוטמן, וזו אליה הגיעו ש"י עגנון והרב קוק כשעלו ארצה, וכל זה קרה לפני ההגרלה של 1909. מאוחר יותר הצטרפו לשכונה גם חיים ברנר, דבורה בארון, בעלה העיתונאי והמו"ל יוסף אהרונוביץ', ועוד רבים וטובים ממייסדי העיר (ומבין 66 המשפחות שהקימו את אחוזת בית). ב-1913 קם בה "עדן", בית הקולנוע הראשון בארץ ישראל.

מעל לשכונה הזו נבנה בימי ראש העירייה רון חולדאי המגדל שלפניכם. תריסר מגדלים דומים מיועדים לקום בשנים הבאות סביב לשכונה. אז תסלחו לי אם אומר שאני לא חוגג? 

 

6 באפריל 2009 – 1:33 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (10)

מלחמת 90 הדקות. ביקורת ספר

מלחמת 90 הדקות
איתי מאירסון, הוצאת ידיעות אחרונות

בחישוב זריז, "מלחמת 90 הדקות" נח על שולחני כשלושה חודשים. כלומר, שלושה חודשים מאז סיימתי לקרוא אותו. ארבעה, אני חושב, מאז שאיתי (מאירסון, עיר לכולנו) הגיש לי אותו, והודה בגילוי לב שזה בסדר אם לא אוהב אותו. "חלק מהאנשים חושבים שהוא מרגיז, אפילו מעליב", אמר במבוכה.

ובאמת, קשה שלא להתעצבן. ראשית, איזה מין רעיון מטומטם זה – להכריע את גורל הסכסוך הישראלי-פלסטיני במשחק כדורגל? זה לא רק הזוי – זה טפשי, וזה הופך למרגיז כבר בסוף ההקדמה שחתומה "א.מ., פרנקפורט". כאילו, עוד אין שריקת פתיחה וכבר הפסדנו? קצת קשה אז נשברים? תוך כדי, חשבתי לעצמי שאולי אני פשוט לא מספיק אוהב כדורגל.

***

המכה הראשונה בבטן הייתה כשהבנתי מה מקור תחושת הדז'ה-וו; מהמעמקים המודחקים של זכרוני עלו ה"ספורטאים הצעירים" של אבנר כרמלי (שרגא גפני. אולי הכרתם אותו כ"און שריג"). סאגה מרובת כרכים על זוג צעירים ישראלים יפי בלורית שכובשים את צמרת הכדורגל העולמי ומביאים גאווה לישראל הקטנה, מוקפת האויבים. כמה התאכזבתי בתור ילד לגלות שהכל היה פיקציה (ישראל לא זכתה באליפות העולם בכדורגל; אין בחורות יפות ששמותיהן רננה ושועה).

אבל מלבד לחשוף פדיחות בעולמי התרבותי, סיפור הרקע של "מלחמת 90 הדקות" מרגיז, כנראה, דווקא בגלל

שהוא לא מצליח להיות הרבה יותר הזוי ומופרך מהמציאות. זה לא כל-כך מופרך – לא מספיק, הייתי אומר – לתאר מציאות שבה משני צידי הסכסוך ישנם מנהיגים שמוכנים ללכת על כל פתרון, מטומטם ככל שיהיה. שקופות השרצים שלהם עמוקות מספיק כדי שיסכימו לקחת את כולנו להרפתקה מטורפת. הרעיון לקבוע את גורלנו באמצעות משחק כדורגל נשמע כמו עלבון לאינטליגנציה, רק כששוכחים את שאר הרעיונות שהסתובבו כאן במשך השנים.

עוד משהו שמעצבן בתחילת הספר ובהמשך מתברר ככלי ספרותי רב ערך, היא הירידה של מאירסון לפרטים; הסגנון העיתונאי-היסטוריוני של המספר – מין ווריאציה על דמות הכותב – כולל תיאור דקדקני של דיונים ציבוריים פיקטיביים, בשאלות כמו האם להחליף את השחקן הפיקטיבי הזה בשחקן הפיקטיבי ההוא. מאוחר יותר, כשהוא מתאר באותה מידה של פירוט את ההתנהלות הפוליטית והעסקנית שמאחורי הקלעים, חוזרת במלוא עוצמתה תחושת הדז'ה-וו, והפעם היא קשורה לאנשים ספציפיים ולאירועים קונקרטיים.

בשלב כלשהו, סיפור הרקע הופך משני ומתגלות המטרות האמיתיות של הספר. מאירסון מצליח, בכישרון רב, לצייר תסריט של הדרדרות פאשיסטית של החברה והמוסדות, שמתרחשת כהרף עין. הוא מצליח גם לשכנע שהיסודות להתדרדות כזו כבר מונחים לפנינו: הציניות, היאוש, הגזענות שכבר איש לא מתבייש בה, הציפיות המשיחיות שהמנהיגים שלנו מיטיבים ללבות – בשלום ובמלחמה. והתקווה הגדולה: שסופסוף ניכנס בהם, בהפצצות מכוונות היטב – של השער היריב, של ריכוזי אוכלוסייה. העיקר שיכאב.

מה שהכי מעצבן באמת ב"מלחמת 90 הדקות", היא התובנה שאין רעיון הזוי ומופרך מדי מכדי שראשי-ממשלה ויועצי תקשורת יוכלו למכור לנו אותו.

***

לפני שסיימתי את קריאת הספר פרצה המלחמה בעזה. רגע לפני עוד היו דברים שקראתי בו שנראו לי קצת מוגזמים, מה שנקרא "Too bad for reality". תוך ימים בודדים הפכה האפוקליפסה של מאירסון לאקטואליה. פרק אחד לפני הדף האחרון, ירד האסימון: לא צריך לחכות לסוף הקרב הזה כדי להבין שכבר הפסדנו.

3 באפריל 2009 – 14:10 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (1)

ההיסטוריה לא תסלח

ובסוף יהיה גם טוויסט מוניציפלי…

אני לא יודע לומר אם הפרשנות של ynet נכונה ואולמרט אכן נזף היום באהוד ברק (אולי הוא בכלל התכוון לציפי לבני, או ציפי חוטבלי, או ציפי אחרת). בכל אופן, משפטים שמתחילים ב"ההיסטוריה לא תסלח" הם משפטים גדולים מאד, לפעמים גדולים מדי – בעיקר למי שאומר אותם.

אולמרט, אגב, לא אמר את זה בכלל. הוא אמר משהו אחר: שמי שכך וכך (תכף נפרט) "…לא יינקה". ביטוי מספר משלי, שמתייחס במקור לעדי שקר (אפשר היה לעשות מזה מטעמים אבל אין לי זמן להיכנס לזה עכשיו).

אם הכוונה היא לאהוד ברק, אז אני יכול לחשוב על לפחות חצי תריסר כתמים בעברו הפוליטי שקשה יהיה לנקות אותם, וזה בלי לספור את מלחמת עזה. ובכל זאת, כשמשפט כזה בא מאולמרט קשה שלא לגחך (אני מדבר על גיחוך ארוך וארסי בסגנון עדת הפחחח, רצוף התכווצויות בכי ספונטניות, כמובן).

אולמרט השמאלן, ברק הפאשיסט

באמת, המציאות הפוליטית הישראלית מצליחה בכל פעם מחדש לעלות על כל דמיון. בדברים שמצטט ynet, מתגלה אהוד אולמרט (ראש-הממשלה היחיד בתולדות ישראל שיצא לשתי מלחמות בשלוש שנים, להזכיר) כשמאלן אמיץ ומפוכח. הוא גם טוען שממשלת ביבי תגרום לבידודה של ישראל בעולם – וזו בדיוק הסיבה שאהוד ברק (ע"ע כך וכך), "לא יינקה" אם יצטרף אליה.

מכיוון שאני לא מעודכן בספינים שסובבים את תהליך הרכבת הממשלה, אני לא יודע לומר אם כניסת ברק והעבודה לממשלה, נכון לשעה זו,, היא בתנאי שישראל ביתנו תהיה בפנים או בתנאי שלא – שזו בעצם השאלה הרלוונטית היחידה לדיון הזה, אם בכלל יש שאלות (וכל עוד מותר לשאול שאלות). 

אני חושב שברק הוא לא פחות פאשיסט ושונא-אדם מליברמן, ושמונחת לפניו קופת שרצים גדולה יותר (הקופה של ליברמן מלאה בעיקר בפטפוטים). בכל אופן, כשמישהו (ליברמן) מציב כתנאי לכניסתו לממשלה את השארת פרופ' פרידמן כשר המשפטים, זו אינדיקציה טובה לכך שעדיף למדינת ישראל שלא יהיה בממשלה. 

אז מה עדיף? מה "טוב ליהודים"? אני לא יודע.

אני לא יודע לומר מה עדיף. אני כן יודע לומר למי "ההיסטוריה לא תסלח" או נכון יותר – מי לא יינקה.

חרפה במועצת העיר

ביום שני שעבר אישרה מועצת העיר תל-אביב את תקציב העירייה לשנת 2009. כל חברי המועצה מטעם הקואליציה שנכחו (21) הצביעו בעד, כרגיל. ששת חברי האופוזיציה התנגדו.

לפני כן, בזה אחר זה, עלו על הדוכן חברי מועצה כדי להסביר מדוע הם הולכים להצביע בעד התקציב ונגד בוחריהם. היו להם נימוקים שונים ומשונים – אחדים מהם אולי נאמרו מתוך סתם טיפשות, אבל רובם היו פשוט דברי שקר ציניים (זה אגב "עדי שקר" ש"לא יינקו"). הם חשפו את הדוברים כאנשים צבועים ומושחתים, שלא מהססים להיות שותפים למעשי העוול שכרוכים בתקציב הזה.

אתם יכולים לומר שאני משתמש במילים חריפות, ואני יכול להפנות אתכם לידיעה הזו בעיתון הארץ, לפיה ההשקעה בחינוך של ילדי צפון העיר גדולה פי 8 מאשר ההשקעה בחינוך ילדי הדרום. זה פער גדול אפילו יותר מאשר הפער הארצי בין ההשקעה בילד יהודי להשקעה בילד ערבי. וזו באמת רק דוגמא אחת לניצול הכושל, המוטה והלא מוסרי של תקציב בן 4.5 מיליארד שקלים.

על הצבעת התקציב הרחיב גם חברי יואב לרמן, בפוסט קרנפים במרכז עינב.

 

22 במרץ 2009 – 21:48 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (21)

ב', 18:00, גן-העיר | מחלקים את הכסף

אם בימים כתיקונם אתם נוהגים רק לקטר – על הבזבוז, האפליה, קשיחות הלב, הציניות והשחיתות – אז פעם בחודש יש לכם הזדמנות ממש לעשות משהו בקשר לזה. בפעם הספציפית הזו זה חשוב במיוחד. בואו ביום שני – יהיה פיצוץ.

תקציר:

יום שני, 6 בערב, על גג גן-העיר – אל תחמיצו את הארוע הכי טוב באזור א'!

הגירסה המלאה:

ביום שני הקרוב (16.3.09), בשעה 18:00, תתקיים במרכז עינב (על גג גן העיר) ישיבה של מועצת העיר תל-אביב יפו. הרביעית מאז הבחירות, והחשובה ביותר עד עתה – זו שבה מחלקים את הכסף. כמה כסף? תחזיקו חזק:

4.49 מיליארד ש"ח

כן, 4.49 מיליארד ש"ח, התקציב לשנת 2009, כולל "התקציב הבלתי רגיל" שהוא מין גירסה מוניציפלית לחוק ההסדרים. בערך עשרת-אלפים שקלים לכל תושב ובעל זכות בחירה, שיושקעו באופן שווה, צודק, יעיל, חומל ובר-קיימא בכולנו (NOT). 

#11 מבנים לא פאליים בת"א
יום שני הקרוב, 18:00, מרכז ענב (גן העיר). תהיו שם!

את ספר התקציב השלם + תקציר תוכלו למצוא באתר עיר לכולנו. אין הרבה מדי הפתעות – עוד חניונים, עוד הוצאה על שכר, פחות שטחים פתוחים, המשך ההפרטה של נכסי העיר, עוד השקעה בצפון העיר על חשבון הדרום. תקציב אנטי-חברתי/אנטי-סביבתי סטנדרטי בהחלט, שנראה כאילו ביבי נתניהו וסטנלי פישר היו שותפים לכתיבתו. אותה הגברת בשינוי אדרת, ורק קצת גרועה יותר מבשנה שעברה.

הרחבה והסברים תוכלו למצוא אצל חבריי, יואב לרמן וערן נויפלד.

מה אפשר לעשות? לבוא לישיבה (שני 18:00). אם אתם רואים את עצמכם כחברתיים, סביבתיים או סתם אוהבי-צדק עליכם להגיע ולהפגין נוכחות. אם אתם מאמינים בדמוקרטיה, בשקיפות, בשוויון, אתם חייבים להגיע ולשבת באולם. אם הצבעתם עיר לכולנו, מרצ, תנו לחיות או יאפא – אז כדאי שתבואו לראות את הרגע המכריע בו נציגיכם אמורים לייצג אתכם (ותעזרו להם להצביע נכון).

וגם אם נשארתם בבית ב-11.11, אז זו הזדמנות נהדרת בשבילכם להיות מעורבים בעשייה פוליטית ששקולה כמעט להצבעה בבחירות. כי העיר הזו לא שייכת רק למי שהצביע ולא רק למי שהצביע למפלגה כזו או אחרת – היא שייכת לכולנו.

טיפ: אל תבואו ב-18:00. בואו כבר ב-17:30. חצי השעה שלפני היא החלק הכי מהנה בכל העסק (והזדמנות פז למצוא שידוך. או סתם לפגוש את החבר'ה).

ולמתקדמים

שאלת ה-64 אלף דולר שמציג לרמן (או למעשה, שאלת ה-60 אלף ש"ח לחודש, סך המשכורות החודשיות של שניהם) היא איך יצביעו הסגנים מיטל להבי (מרצ) ופאר ויסנר (הירוקים). האם יקיימו, לפחות למראית עין, את הבטחתם לבוחר ויתנגדו לתקציב שעמוס בסעיפים המנוגדים למצעים שלהם?

אני הייתי מוסיף לרשימה גם את ראובן לדיאנסקי (תנו לחיות). אלא אם כן הצלחתם למצוא משהו בתקציב על בעלי-חיים – כי אני עוד מחפש.  

מכל מקום, להבי נראית כמו החוליה החלשה. היא רכבה על גבה של יעל דיין בדרך אל הכסא והמשכורת, תוך עשיית הון פוליטי גדול מהמרמור הפנימי במרצ על התמיכה הלא מסוייגת של דיין במדיניות העירונית של חולדאי. אם אכן מרצ נכנסה לקואליציה של הנ"ל כדי "להשפיע בפנים" אז עכשיו הוא הזמן.

זהו מקרה מבחן ללהבי וחבריה. לאיש אין ספק מה על חברי המועצה מטעם מרצ לעשות, אם הם כנים בכוונתם לייצג בכבוד את רצון בוחריהם. עליהם להצביע נגד, להשמיע את הביקורת המתחייבת על הסעיפים הבעייתיים, ולדחוף למקצה שיפורים שיאזן את התקציב ולו במקצת. בכל זאת – בשביל זה אתם שם. 

אם להבי תאכזב ותלך בדרכה של דיין, היא עלולה להיות מסומנת כשותפה בכירה להרס של מפלגת מרצ, מקומית וארצית. מצביעי מרצ רבים – ביניהם, אני מניח, עמיתי ערן נויפלד – ילוו את המשך הקריירה הפוליטית שלה באדיקות ומקרוב, כדי להזכיר לה את זה.

14 במרץ 2009 – 11:56 קטגוריות: עיר לכולנו - תל-אביב | תגובות (5)

פרשת קצב 2.0: זוכרים שהוא עדיין זכאי, נכון?

יכול להיות שיתברר בסוף שהנשיא לשעבר משה קצב הוא אכן עבריין מין סדרתי. יכול להיות שיתברר שהוא לא. מי מחליט? בית-המשפט. ככה זה במדינת חוק.

בתרבויות שלא מאמינות בשלטון חוק ובוחרות בנקמת דם, לינץ', וכלים אחרים להשגת צדק מהיר, אין עינוי דין. מצד שני, יש בהן יותר מעשי עוול כלפי חפים מפשע. אם בחרנו לעצמנו שיטה אחרת, זה אומר – בין השאר – שיהיו נבלים שיצאו לחופשי.

ככה זה – לכל שיטה יש חסרונות. גם לדמוקרטיה יש חסרונות בהשוואה לתיאוקרטיה, מונרכיה, וצורות משטר אחרות. אבל אם בחרנו בשיטה שכוללת בתי-משפט, אז בואו ניתן להם לעשות את העבודה.

עד אז, הדרישה לשלול מקצב את ההטבות להן הוא זכאי כנשיא לשעבר – עוד בטרם נשפט – יכולה לבוא מאחד משני מקומות:
א. חוסר יכולת לרציונליות.
ב. חוסר כבוד לחוק.

העקרון לפיו אדם זכאי "עד שהוכחה אשמתו", אומר שעד שתתקבל החלטה של בית המשפט רואים את הנאשם כאילו לא פשע. טענה ברוח אחרת, שבאה ממחוקק וותיק, שידוע כאדם משכיל והומניסט – היא פופוליסטית ומבזה כלפי שלטון החוק.

בכלל, פרשת קצב היא מניירות הלקמוס שמראים את הרצינות והכנות של אנשים שרוממות החוק והצדק בלשונם. אותו הסיפור עם פרשת רמון – ומי שמקל ראש בעניינו, ובידו השנייה מקדים להרשיע את קצב לפני שבית-המשפט עשה זאת, מביע זלזול בשלטון החוק פעמיים. הוא גם מעליב את האינטליגנציה שלנו.

9 במרץ 2009 – 20:04 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (16)

תוכנית נתניהו לחיסול כלכלת ישראל

תשמחו, חדשות טובות: ביבי מבטיח קיצוץ מיסים דרמטי עוד השנה.

קיצוץ מיסים, הפרטה מאסיבית, דה-רגולציה – זה עבד לג'ורג' בוש כל-כך טוב, למה שלא יעבוד אצלנו?

בדיוק כמו שאמר זוכה פרס נובל פרופ' ג'וזף שטיגליץ: מדובר בכת. האמונה הדתית שלהם במודל לא מאפשרת לנתניהו וחבריו לראות את האמת הפשוטה: זה נכשל בכל מקום.

5 במרץ 2009 – 11:32 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (19)

מירי רגב נוחתת בכנסת

בנאומה הראשון בכנסת, ח"כ מירי רגב (ליכוד), לשעבר דוברת צה"ל (במלחמת לבנון השניה), עדיין לא מתגלה כעילוי. מצד שני, היא נשאה נאום (קצת עילג אבל) חוצב להבות על אפליית הפריפרייה, והביעה מחויבות לתיקון המצב. בין השאר, הקריאה ממכתב של נערה בת 13 מקריית גת, שמתארת את המצב הכלכלי הקשה של משפחתה.

בסך-הכל נאום מפתיע. במיוחד מפתיע שבמפלגה שהרימה את הדגל הנאו-ליברלי, ויש בה מי שעדיין אומר שצריך לקצץ מיסים כפתרון למיתון הממשמש, יש ח"כית שמשמיעה קול חברתי. אני אומר: בואו נפרגן לה.

4 במרץ 2009 – 12:04 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (23)