מוקדם יותר היום ב-CNN. מאד מטריד, מאיזה כיוון שלא מסתכלים על זה.
עם או בלי קשר, ירדן החזירה את השגריר שלה לעמאן (ynet).
-
עמודים
-
תגובות אחרונות
-
פוסטים אחרונים
מפלגת העבודה, הסיפור האמיתי
למי שעוקב אחרי הבלוג הזה זמן רב, לא צריך להסביר את פשר התנגדותי החריפה למפלגת העבודה ולעומד בראשה. בכל זאת, היו מי שניסו להציג כאילו יש קשר בינה לבין העובדה שנשכרתי לאחרונה לייעץ למפלגה אחרת.
כדי להעמיד דברים על דיוקם, אספתי כמה לינקים מ-3 השנים האחרונות לפוסטים שפורסמו כאן ומציגים (חלק) מהשתלשלות האירועים שהביאה אותי, ואת שכמותי, להפוך מתומכים של מפלגת העבודה למתגדיה הגדולים ביותר. אם אתם שוקלים להצביע לה, אז אולי כדאי שתקראו ותלמדו מנסיונם של אחרים.
למי החלטתי להצביע ומדוע, מרץ 2006
מפלגת העבודה: מה הלאה, יולי 2006
נגמרו 100 ימי החסד, יולי 2006
המלצה חמה: עבודה שחורה, יולי 2006
דיווח מתוך בית מפלגת העבודה, אוקטובר 2006
ליברמן, איילון והיעדר האג'נדה, אוקטובר 2006
ספין פינס ב-5 שורות, אוקטובר 2006
העבודה: זין זה בומרנג, אוקטובר 2006
בוז'י הרצוג, האיש הכי צבוע בעולם, פברואר 2007
מותה של מפלגת העבודה, מאי 2007
תקציב 2008: הונאה מתוכננת היטב, אוגוסט 2007
מפלגת העבודה לחד-סיפרתי, דצמבר 2008
כרגיל, אהוד ברק פשוט עובד עליכם
הרבה דובר על דירתם של אהוד ברק ונילי פריאל במגדלי אקירוב, דירה שהפכה סמל לניתוק של האיש הזה. בראיון אצל אילנה דיין, רק לפני שלושה שבועות, אמר ברק כי אולי קניית הדירה הזו הייתה טעות כי יש אנשים שזוקפים את העניין לרעתו.
השבוע בישרו כותרות העיתונים כי "אהוד ברק עוזב את מגדלי אקירוב" (NRG). עוזב, ועובר – שימו לב – לגור בשכירות באשקלון! אבל אז נחשף הקאץ': ברק ופריאל דורשים תמורת הדירה שלהם, שנרכשה רק לפני 5 שנים תמורת 2 מיליון דולר, סכום מופרך של 40 מיליון ש"ח לפחות פי שניים ממחיר השוק, לדברי מומחים.
מה אפשר ללמוד מזה? לדעתי אפשר ללמוד שמדובר בספין. שאהוד ברק, כרגיל, מוליך את הציבור שולל עם קצת עזרה מיח"צניו. שהוא העמיד את דירתו למכירה בסכום שיבטיח שיוכל להמשיך לגור בה עד אחרי הבחירות. אז זה כבר לא ישנה.
[ וכדי לא לתת פתחון פה לאף אחד, אנא קראו את הגילוי הנאות על מעורבותי המקצועית במערכת הבחירות הזו. ולמי שרוצה לדעת ממתי אני מתנגד למפלגת העבודה, ולשפוט אם יש קשר בין הדברים, אפשר להתחיל מפה. ]
הצביעות של מפלגת העבודה
אני חוזר ומשתכנע בכל פעם מחדש במה שכבר אמרתי כאן לפני כמה פוסטים: מפלגת העבודה הפכה למפלגה המגונה ביותר בישראל, לפחות מבין המפלגות הגדולות. קודם כל, משום שאחרי שנשאה את הדגל החברתי ב-2006, היא הפכה למשרתן של בעלי הון וקבוצות אינטרסים צרות – שזה לא שונה בהרבה מהליכוד ובוודאי מקדימה, אבל הן גם לא התהדרו במצע סוציאל דמוקרטי.
בבחירות 2009, מפלגת העבודה בחרה להוסיף חטא על פשע ולחסל את הדיון הפוליטי. בזמן שהיא עצמה
משקיעה עשרות מיליוני שקלים בכל יום בקמפיין הבחירות של אהוד ברק, ואחרי שהכריזה שהיא מפסיקה את קמפיין הבחירות שלה (אבל ממשיכה לעדכן את שלטי החוצות), עכשיו היא תוקפת את ציפי לבני על כך שהיא ממשיכה בקמפיין שלה.
NRG מצטט את אופיר פינס, עוד כוכב: "האמביציה של לבני מערפלת את שיקול דעתה והיא מתנהגת באופן מקומם ומאכזב". להזכיר, אותו פינס שכבר באוקטובר 2006 התקשה לזכור מהי סוציאל דמוקרטיה. שלוש שנים הוא עשה קולות של "תחזיקו אותי" ודאג לרמוז בכל מקום שאוטוטו הוא עוזב את מפלגת העבודה, הוא הפך – כמו שאר חבריו – לדובר של ברק לכל דבר ועניין, בלי שמץ של כבוד עצמי או יושרה אינטלקטואלית. ציניקן מוחלט.
כמובן שהדיבורים על "הפסקת קמפיין הבחירות" – לא רק של קדימה והעבודה אלא של כל המפלגות – הן שטויות במיץ. בכל המפלגות שוברים את הראש כבר עשרה ימים איך לעשות קמפיין בכל זאת, למרות מצב ה"שקט יורים" שיצרה המלחמה בעזה. בראש המפרסמים בתוצאות החיפוש של גוגל היום לביטוי "בחירות 2009", תמצאו את מפלגת העבודה ואחריה את עלה ירוק, את מרצ ואת מפלגת-הספין צבר (שיש יותר מסימן או שניים שהיא בעצם שלוחה נוספת של מפלגת העבודה). אגב, גם קדימה והליכוד היו שם עד לפני יומיים, ובינתיים נעלמו קצת.
אגב, גם אם תחפשו "ציפי לבני", תמצאו מודעה של מפלגת העבודה. מפלגת העבודה פועלת בשיא המרץ ברוב הערוצים, כי מה שמעניין אותה – למקרה שלא הבנתם – זה לא הביטחון של תושבי הדרום ולא סוציאל דמוקרטיה, אלא לנצח בבחירות. אז תגידו, לא בא לכם להוריד אותה לחד ספרתי?
[ ולבקשת משה, וכדי לא לתת פתחון פה לאף אחד, אנא קראו את הגילוי הנאות על מעורבותי המקצועית במערכת הבחירות הזו ].
אהוד ברק LOL מנהיג
כשהתחיל קמפיין ה"לא" ההזוי של אהוד ברק, העלו הקמפיינרים של מפלגת העבודה לרשת אתר אינטראקטיבי שנועד לאפשר לגולשים להשתתף ולהוסיף סיסמאות משל עצמם. המטרה הייתה, כנראה, לעזור לאנשים לשחרר קיטור, כדי לצמצם קצת את עוצמת הסלידה והמיאוס של הציבור ממי שהיה ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות ישראל.
הגולש קיבל טופס, שבו היה יכול להשלים את הסיסמא "ברק לא ___". הקמפיינים שהניחו, מן הסתם, שיש להם עסק עם ציבור מטומטם, ציפו להברקות כמו "לא מגניב", "לא אהוד", "לא פופולרי". במקום זה הם קיבלו סיסמאות כמו "לא שוב", "לא בן אדם", "לא תודה" וגם סתם "לא!".
נשאיר להיסטוריונים להתווכח מה הקשר בין הכישלון המהדהד הזה לבין המשך ה"קמפיין". בינתיים, בואו נמשיך ליהנות קצת (ואל תחמיצו את הלקט המשובח של עידוק).
לבני, ברק או ביבי?
כמו שכני לרשימות מוני מרדכי, גם אני חושב שזה רע מאד שאין כאן מערכת בחירות. עוד 37 ימים הישראלים ילכו לקלפי (אולי), וסדר היום בישראל לא כולל שום דיון בשום סוגיה חברתית, כלכלית או פוליטית, אלא אם כן היא קשורה למלחמה.
כיוון שכך, באקט נועז של אסקפיזם, החלטתי לכתוב כאן בקצרה את דעתי על כל אחד מהמועמדים (ואולי אאריך יותר בפוסט המשך).
לבני. אם לשפוט על-פי מה שאנחנו יודעים עליה, שרת החוץ ציפי לבני היא הבחירה הכי פחות גרועה שיש לנו. למרבה הצער, אנחנו לא יודעים עליה כמעט כלום. מצד אחד, צריך להסיר את הכובע בפני הכוכבת הזו, שבתוך שנים בודדות הפכה מיוצאת מוסד אלמונית וח"כית זוטרה למועמדת לראשות הממשלה.
מצד שני, יש יותר מסיבה אחת לחשוד שזה התאפשר לא בזכות התנהלותה הפוליטית הנקייה, אלא להפך – בזכות יכולתה להסוות את אופיה האמיתי ואת שיטות העבודה שלה. העובדה שהיא משלמת לאותם קמפיינרים שמכרו לנו את שרון האתרוג ואת אולמרט הצנון, לא מבשרת טובות.
ביבי. עם ביבי אנחנו יודעים, פחות או יותר, מה מצפה לנו – וזה לא מאד מבטיח. אני אפילו לא מתכוון להשקפותיו המדיניות, שלדעתי הן זהות לאלו של ברק ולבני (= מה שיגידו היועצים הפוליטיים ואנשי הסקרים). אני מדבר על העובדה שהאיש משתייך לכת-כלכלית שהביאה עלינו כבר משבר כלכלי גלובלי ואסון חברתי לוקלי. אם לבני וברק מצטיירים כאנשים שהפערים החברתיים לא מעניינים אותם במיוחד, אז אצל ביבי זו אידיאולוגיה.
ברק. מכיוון שהוא היחיד מבין השלושה שמקיים כרגע קמפיין בחירות בכל הערוצים (אינטרנט, שלטי חוצות ופעולה קרקעית), נראה שיש לו יתרון מסוים על שני המועמדים האחרים. מעשית, ברק הוכיח יכולת בלתי רגילה לפשל בכל דבר שהוא עושה ולהפר כל הבטחה.
ברק, להזכיר, הוא זה שהבטיח צבא קטן בדרכו לרמטכ"לות. ב-1999 הוא הבטיח למגר את האבטלה, לגייס את החרדים, לחתום הסכמים עם סוריה והפלסטינים ולצאת מלבנון. טוב, אז הוא יצא מלבנון – אבל איך. משהו בחשיבה האנליטית שלו, לא מצליח לאחוז במציאות כפי שהוא אוחז בפסנתר. אולי כי הוא מתייחס לבני אדם כמו לקלידים.
***
וסתם, עוד נקודה למחשבה, ככה על הדרך:
ברק יצא מלבנון ונכנס לעזה.
שרון נכנס ללבנון ויצא מעזה.
אולמרט נכנס גם ללבנון וגם לעזה.
כמה ראשי ממשלה עוד נצטרך לעבור עד שנגיע למישהו שיכול לרשום הישגים שלא קשורים להזזת כוחות?
נמאס להפגין נגד מלחמות
המקום: רחוב קפלן, מול הקריה. הזמן: מוצ"ש שעבר.
פתאום אני שומע קול מוכר: "נמאס, נמאס כבר מההפגנות האלה נגד מלחמות". הקול היה שייך לאיש יקר, שאני מאד מחבב, דב חנין.
למי שמכיר את חנין ואת תפיסת עולמו הדברים די ברורים. דב תמיד מדבר על כך שיש "בעיה של סדר יום", ושעל רקע העיסוק בעניינים "מדיניים" נשכחים הנושאים החברתיים והסביבתיים. לא שזה הפריע לו לצעוק בשארית הקול הצרוד שלו לתוך המגאפון הספק-עובד רגע קודם; אבל זה בגלל שאין ברירה אלא לעסוק בנושאים האלה, בכל פעם שהם נכפים עלינו.
אסוננו האמיתי הוא לא שאנחנו חיים במדינה קטנה מוקפת אויבים וכו', אלא שבזה מתמקדים כל חיינו. ה"דחוף" דוחק את ה"חשוב" בכל פעם מחדש, כך שכל מה שבאמת חשוב לנו לא זוכה לתשומת לב. החינוך בזבל, הבריאות בקאנטים, ומי זוכר בכלל שיש עוני ואבטלה ונשים מוכות וסמים והתעללות בילדים ובבעלי חיים וסתם באזרח הקטן. העיקר שיש מלחמות שאפשר לצאת אליהן, להפגין נגדן ולקרוא "בוגד" למי שמפגין נגדן. נמאס, באמת שנמאס.
