הצבא המוסרי ביותר בעולם

אני עדיין משתעשע בכל פעם שאנשים מכנים אותי בכינויים כמו "שמאלן קיצוני", או כשאני מקבל תגובות כמו אלה שקיבלתי על הפוסט הקודם (אני נגד מלחמה בעזה).

אני מדמיין לעצמי, למשל, כמה מופתעים יהיו כל אלו שמדברים אליי ועליי כאל תומך מרצ, חד"ש, בל"ד וחמאס, כשידעו שהמפלגה הכי "שמאלנית" שהצבעתי עבורה עד היום היא מפלגת העבודה. ולא עברו שנים רבות כל-כך (7 שנים, אם מתעקשים לדייק) מאז שהצבעתי לאריק שרון – אם כי להגנתי אפשר לומר שגם בדיעבד נראה שהוא היה קצת פחות גרוע מאהוד ברק. 

אז איך בכל זאת אני מוצא את עצמי (אתמול) עומד בהפגנה מול לשכת שר-הביטחון, שכם אל שכם עם אנשי חד"ש וצוררים אחרים? מבחינתי נקודת ההתחלה היא בימי תחילת אינתיפאדת אל-אקצא. בבוקר בו שוחחתי עם חבריי לעבודה, שרק כמה שבועות קודם כינו אותי בכינויים כמו "ימני דפוק" ועכשיו היו תמימי דעים שצריך להפציץ אוכלוסייה אזרחית בעזה ויפה שעה אחת קודם.

אני, שחונכתי בבית שבו תמונה של זאב ז'בוטינסקי תלתה על הקיר, שלמדתי בתנועת בני-עקיבא שאנו כאן "לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות" ושגדלתי ועוצבתי בשנים של חטיפות ופיגועי מיקוח אכזריים (מעלות, אנטבה, משגב עם, קו 300, אקילה לאורו וכו') הזדעזתי מהדברים.

במשך רוב חיי האמנתי שההבדל בין התנועות הלאומיות שלנו ושל הפלסטינים, הוא שהם פוגעים באזרחים ואנחנו מגינים עליהם. זה היה ה"אנחנו והם" שלי. עכשיו נתחוור לי שאני מוקף באנשים שהאנחנו-והם שלהם הרבה יותר פשוט משלי ואינו שונה בדבר מזה של "אויבנו".

אבל מה שהכריע אצלי סופית ושכנע אותי בשקריות הטיעונים על יתרוננו המוסרי, הן שנות המיתון שבאו מייד אחרי. כשהתברר לי שאותם אנשים שכל טיפת דם יהודית יקרה להם, לא מגלים שום חמלה כלפי דם יהודי כשמה ששופך אותו הם מחסור בתרופות, חימום, מזון. שאין להם בעיה להלבין פנים (=לשפוך דמים) של גר ויתום ואלמנה וגם של ניצולי שואה.

רק לפני שנתיים התברר לנו שחייהם של חיילי צה"ל חשובים למנהיגינו כל-כך, שהם שולחים אותם לשדה הקרב ללא אפודים, ללא מזון, ללא בגדים חמים. עשרות מיליארדי שקלים בשנה לא מספיקים כנראה בשביל זה. "תדע כל אם יהודיה" וכו' – ספרו את זה לגלעד שליט. ספרו את זה למדחת יוסף.

האם כשאותם אנשים מבטיחים לי שהם עושים רק את מה שנדרש (תוך כדי תחושת מכה קלה בכנף), ושזה נעשה למען תושבי עוטף עזה (ולא, חלילה, בגלל שיש בחירות בקרוב) ושהם יודעים בדיוק מה הם עושים (כמו בלבנון), זה צריך להרגיע אותי? אנחנו נשלטים על-ידי אנשים שחיינו שווים בעיניהם כקליפת השום וחיי פלסטינים עוד פחות מזה – הם הרי לא מצביעים בבחירות. לא צריך להיות שמאלן כדי להיחרד מכך שהם אלו שמנהיגים אותנו למלחמה. לא צריך להיות שמאלן כדי לחשוד שהמלחמה מיותרת. 

28 בדצמבר 2008 – 12:43 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (26)

אני נגד מלחמה בעזה – ואתם?

בפוסט הקודם הפניתי לידיעה בהארץ לפיה מרצ קוראת להכות בחמאס. אייל גרוס הוסיף בתגובות, אחרי שפנה בעניין ליו"ר מרצ חיים אורון, שהנ"ל ככל הנראה צוטט לא נכון, ומפנה לטור הזה שמייצג לדבריו את דעתו באופן נאמן יותר.

אני, אגב, מסכים עם ג'ומס שיש הצדקה ל"פעולות נקודתיות נגד מבצעי הטרור עצמם, שיש בהן הישג ממשי וקשר ישיר למניעת טרור" (שם). רק תסלחו לי אם קשה לי להאמין שבזה מדובר. כמה מבין 225 ההרוגים (ynet) בעזה היום הם מבצעי טרור לדעתכם? ובצה"ל אומרים שזו רק ההתחלה, ועכשיו כבר יש דיבורים על פעולה קרקעית והטנקים בדרך לעזה. טנקים זה מאד נקודתי כידוע. ורה"מ (עדיין אולמרט, זוכרים?) אומר ש"זה עלול לקחת זמן".

בעיתונות עדיין קוראים לזה "מבצע", "מערכה" ו"פעילות" בדיוק כמו בימים הראשונים של מלחמת לבנון השנייה. במקום להתעורר עוד כמה שבועות, הזמן הנכון להביע דעה הוא עכשיו:

גם אתם נגד מלחמה בעזה? אז שימו את הכפתור הזה (עוד יצירת מופת של טומי קירשנצוויג) בבלוג שלכם. אתם יכולים להעניק לפוסט את הכותרת "גם אני נגד מלחמה בעזה".

וישנה גם עצומה.

27 בדצמבר 2008 – 23:33 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (75)

הסינמטק, 19:30, צעדת מחאה

גם אם אתם לא מאמינים שזה ישפיע, חובתכם להיות שם. הצטרפו לקבוצת הפייסבוק, הפיצו הלאה, ובואו (אגב – שימו לב למספרים בקבוצה. הם עולים במהירות די מסחררת). חשוב יותר: התקשרו והזמינו חברים להצטרף אליכם. טלפון עדיין עובד הרבה יותר טוב מאינטרנט. 

27 בדצמבר 2008 – 17:30 קטגוריות: מציאות 2.0 | תגובות (20)

מה הבאת לערבים, מה הבאת לערבים

1
סיימתי לא מזמן לקרוא את "מלחמת 90 הדקות", ספרו האפוקליפטי של איתי מאירסון (הוצ' ידיעות אחרונות). עוד אקדיש לו כאן פוסט נפרד, אבל בינתיים אני רוצה להתעכב על תובנה שהייתה לי בזמן הקריאה שלו: לעיתים קרובות דווקא אנשים שרוממות השלום בפיהם, הם אנשים שקל לדמיין איך יצעקו "מוות לערבים" אם רק תהיה להם ההזדמנות המתאימה.

2
מסיבת ההכתרה הזכורה לשמצה של אהוד ברק במאי 1999 כיכר רבין ("רק לא ש"ס"), הייתה מסוג החוויות שתמיד עולות אצלי בהקשר הזה. גם ה"שמאל" בישראל זקוק לחוויות האורגיאסטיות שלו. אבל אצל ברק זה היה פשוט מעמד פאשיסטי. של כווו-לם.

3
אני עוד מעכל את תובנותיי מהצפייה בסרט המטלטל מיליון קליעים באוקטובר (ותודה לדרור בורשטיין על ההפניה). פנו לעצמכם 47 דקות לצפייה בסרט הזה – אחד החשובים שנעשו כאן בשנים האחרונות.

4
הסרט מבסס את מה שהייתה פעם טענה הזויה של שולי השמאל הסהרורי, ועכשיו כל מי שהיה מעורב בזמן-אמת כבר מודה בה: מי ש"הזמין" את אינתיפאדת אל-אקצא לא היה יאסר ערפאת. אלו היו אהוד ברק ואריק שרון.

5
ברק, עוד ערב קמפ-דיוויד, נערך תקשורתית לכישלון השיחות ושכר יועצי תקשורת כדי שיינסחו עבורו את האות הפותח של הספין ("לעת הזו אין פארטנר"). אריק שרון פשוט עבר על הר הבית בדרך לכסא ראש-הממשלה.

6
אגב, שימו לב שרבים ממאורייני הסרט הזה – והאנשים ששמותיהם מוזכרים בו – הם ממש כוכבי מערכת הבחירות הנוכחית (כבר משלב הפריימריז): אפרים סנה, בוגי יעלון, אבי דיכטר, גלעד שר, שאול מופז. מופז, באופן ספציפי, מצטייר מהסרט הזה כאחד האנשים הכי מטרידים בפוליטיקה הישראלית. 

7
ועוד אגב – אחת התגליות הגדולות של הסרט היא המרואיין ח"כ ישראל חסון (ישראל ביתנו), שמתגלה כשמאלן. בעיקר בהשוואה למופז (איפשהו לקראת הדקה ה-25 בסרט. פשוט מדהים – חסון צעק על מופז בטלפון שהתגובה של צה"ל למהומות אלימה מדי, והם חייבים להרגיע).

8
(דקה 32, מאיר שטרית, כמעט צועק): "במלחמה צריך להתנהג כמו במלחמה ולהוריד את הכפפות!"

9
לאורך רוב הסרט, מאשרים בדיעבד העיתונאים שסיקרו את המאורעות (ביניהם בן כספית, עופר שלח, רביב דרוקר ואחרים), שוב ושוב: התקשורת נסחפה, התגייסה, לא דיווחה מה באמת קורה. העיתונאים הוזנו במידע שקרי, מוטה או מוטעה על-ידי מערכת הביטחון והציגו אותו לציבור כפי שהוא. בן כספית אומר "זה היה די דומה למלחמת לבנון השנייה"…

10
ועכשיו? מרצ קוראת להכות בחמאס [עדכון: חיים אורון, יו"ר מרצ, אומר שצוטט לא נכון וממליץ לקרוא את הטור הזה שמייצג את דעתו באופן נאמן יותר]. כשם שתמכה, בסופו של דבר, בכניסה ללבנון ביולי 2006. דב חנין שקורא לעצור ולחשוב, מקבל תגובות נאצה. אהבתי במיוחד את זו:

תסתום ת'פה שלך חתכית הומו חנון! /
אתה בן זונה…ילד כאפות מסריח /
אנשים מהצד שלנו מתים ואתה חתיכת כוסית /
לך תזדיין יבן זונה

שירה.

26 בדצמבר 2008 – 19:30 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (13)

דב חנין על הפתרון לבעיית הקסאם

ייתכן ששמתם לב לזה, אבל אני גם מחבב מאד את דב חנין וגם מעריך אותו. אחד מהסיבות הרבות לחלק שקשור להערכה, היא העובדה שהוא היה בין חברי-הכנסת היחידים שהזהירו מפני היציאה למלחמת לבנון השנייה. כמו אז, גם היום – הוא אומר – אין ספק שיש בעיה ושחייבים לנסות לפתור אותה; פשוט, הניסיון מלמד שפעולה צבאית היא לא בדיוק פתרון. אני ממליץ מאד לצפות בסרטון הוידאו הזה.

24 בדצמבר 2008 – 19:31 קטגוריות: פוליטיקה | תגובות (11)

מפלגת העבודה לחד-ספרתי

טוב, זהו. מניעים.

אהוד ברק הוא לא טרנדי, לא סימפטי, לא נחמד ולא מנהיג.

אבל הוא לא הסיבה – כפי שכבר הסברתי בפוסט "לרסק את מפלגת העבודה". הסיבה היא המפלגה הרקובה שסביבו, ואני חושב שזה יעשה רק טוב לפוליטיקה ולחברה בישראלית אם בבחירות 2009 היא תקבל, נגיד, 5 מנדטים.

הנחתי שהפוסט ההוא ("לרסק" וגו') יקבל מטר של תגובות נעלבות וכועסות. במפתיע, התגובות די אוהדות לרעיון ולנימוקים. הבלוגרים הדעתנים שהביעו תמיכה, אגב, הם ברובם אנשים שב-2006 הזדהו, כמוני, כמי שהולכים להצביע למפלגת העבודה.

איתי אשר, משה גולדבלט, איריס יער אדלבאום, יודית שחר, טלי לטוביצ'קי והאזרח דרור – כולם בלוגרים שאני נוהג לקרוא, מי יותר ומי פחות. את חלקם אני מכיר אישית (ואף מחבב) ומכיר היטב את השקפותיהם. לא מדובר על קבוצה קטנה ומגובשת בסהרוריותה, אלא על אוסף של אנשים שבאים מחוגים ומאידיאולוגיות שונות – כל הדרך מהמרכז ועד לשולי השמאל.

האנשים האלה מייצגים משהו רחב יותר מה"מאוכזבים", הקהל של כ-8 מנדטים "חברתיים" שקיבלה מפלגת העבודה ב-2006. כשם שמפלגת העבודה, והתנהלותה ממרץ 2006 ועד היום, מייצגות תופעה עמוקה יותר בפוליטיקה שלנו – החוסר המוחלט בכבוד לבוחר ולמצע המפלגה, והיכולת לפעול בניגוד מוחלט להם. זה תופעה שיש להכחיד אותה, ואת זה מבינים לדעתי 8 מנדטים, קרוב לחצי מיליון איש כמדומני.  

אני לא יכול לומר מהי ההצבעה הנכונה. אני לא יודע לומר בשלב זה למי אני עצמי אצביע, ולא יכול להמליץ לכם. אני יכול לומר שכמעט כל מה שנמצא שמאלה מקדימה ואיננו עבודה – מרצ, מימד/התנועה הירוקה, חד"ש, דע"ם – עדיף וראוי ונקי יותר בעיני ממפלגת העבודה.  

ואם גם אתם מזדהים?

אם חבריכם, בני משפחה שלכם, או אנשים אחרים שאתם מכירים חושבים להצביע למפלגת העבודה אז מוטל עליכם להסביר להם מדוע לא לעשות את זה, ולהפציר בהם לשקול את האלטרנטיבות.

ואפשר – ואף רצוי – ללנקק לכאן, לפוסט הזה או לקודם. לינקים הם הדרך בה רעיונות מתפשטים ברשת. ומי שחושב שהיא לא משפיעה על מה שקורה בחוץ לא יודע על מה הוא מדבר.

23 בדצמבר 2008 – 19:36 קטגוריות: בחירות 2009 | תגובות (32)

לרסק את מפלגת העבודה

במהלך השבועיים האחרונים יצא לדבר עם כמה אנשים שנבהלו קצת מהדברים החריפים שאני אומר על מפלגת העבודה. רובם הודו, אמנם, שאין להם שום כוונה להצביע עבורה ושהם חשים סלידה מאהוד ברק ומרוב חבריו (יחימוביץ', הרצוג, פרץ, שמחון ופואד בראש רשימת הסלודים). "מצד שני", אמר לי מישהו, "לא הייתי רוצה לראות את מפלגת העבודה מתרסקת לגמרי. לא בטוח שזה טוב למדינת ישראל".

ובכן, אני רוצה לומר לכם שאין הרבה דברים כל-כך טובים שיכולים לקרות למדינת ישראל – ובעיקר לפוליטיקה בישראל – כמו התרסקות מוחלטת של מפלגת העבודה.

הבעיה הגדולה של הפוליטיקה בישראל היא שלא משנה את מי אתה בוחר – לעולם אינך יכול לסמוך עליו שיקיים את הבטחותיו אחרי הבחירות. המקרה של מפלגת העבודה בבחירות 2006 הוא אחד החמורים בהקשר הזה, משום שרוב פעילות המפלגה במהלך הקדנציה הנוכחית הייתה ההפך הגמור מההבטחות.

ערב בחירות 2006 מפלגת העבודה אימצה מצע חדש, הרכיבה רשימה חדשה, ונופפה ב"נבחרת המנצחת". יום אחרי הבחירות כבר היה ברור שאין לאיש במפלגה כוונה לעמוד בהבטחות – המצע, הרשימה והנבחרת המנצחת התאדו. מהשורה השנייה נשלפו כל המושחתים הרגילים, זחלו לממשלת אולמרט והיו שותפים לכל מהלכיה.

ערב הבחירות ב-2006, ישבתי במטה מפלגת העבודה ושכנעתי מאות אנשים להצביע עבורה בשיחות טלפון מתישות. נהגתי לומר לאנשים שאני מאמין שהמפלגה תקיים את הבטחותיה כי זו תהיה התאבדות פוליטית לנהוג אחרת. למי ששאל, אמרתי שבדיוק כשם שאני תומך בכל הכוח במפלגת העבודה ערב הבחירות, כך אתנגד לה בכל כוחי אחרי הבחירות ובבחירות הבאות אם תבגוד בבוחרים ותפר את הבטחותיה – זה מה שעשתה, וזה מה שאני עושה.

אסור להציג את הדברים בשום צורה אחרת: מפלגת העבודה בגדה בבוחריה. המפלגה הזו היא המגונה ביותר היום בפוליטיקה שלנו. מגונה יותר מקדימה, שהצהירה מראש שאין לה אידיאולוגיה. מגונה יותר ממפלגת הגימלאים, ששמה בראשה אדם שלו רק מישהו מהמצביעים עבורה היה טורח לבדוק את הרקע שלו, לא היה צריך להיות מופתע. מגונה מישראל ביתנו, שהבטיחה וקיימה – להיות קיצונית. מגונה מש"ס, שלצד השחיתות לפחות נאבקה קצת בשביל הבוחרים שלה. מפלגת העבודה לא עשתה אף אחד מהדברים האלה.

אם אתם רוצים להעניק סיכוי לפוליטיקה בישראל, להשתקם ולהתנקות, אזי לא רק שאסור לכם להצביע למפלגת העבודה אלא עליכם גם לומר לאחרים – חובה להפוך את המפלגה הזו למשל ולשנינה, לסמל ולדוגמא. המפלגה שבגדה בבוחריה ונענשה. אחרת, באמת אין לנו סיכוי.

19 בדצמבר 2008 – 13:31 קטגוריות: בחירות 2009 | תגובות (32)

תגים , |