שוקי גלילי SR

יש אנשים שדי בקערת קניידלעך, שתיים שלוש כוסיות, ובהסבה לשמאל כמנהג מלכים (בימינו הוכח שזה גם מצויין לעיכול), כדי להביא אותם למדרגות נשגבות של מחשבה. אם אתם לא שייכים לקבוצה הזו, אז אולי אתם מתפתים לחשוב שאין בהגדה הרבה יותר מאוסף מקרי של טקסטים עתיקים. מכל מקום, כשמתעמקים בהם, הם עשויים להתגלות אקטואליים להפתיע.
סיפור ארבעת הבנים למשל – אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. בסך-הכל הגיוני שבמהלך ההכנות לחג הילד שלך יתגלה כצדיק קטן, כחמור גדול, כסקרן או כשתקן כרוני.
הפרשנים רואים בארבעה האלו ביטוי לשלבי ההתפתחות השונים של תודעת הפרט או של חיי האומה. בראייה עדכנית יותר, אפשר לזהות בהם ארבעה אבות-טיפוס של התייחסות למידע: שאלה, חקירה, הכחשה, או בורות. עם החכם אנחנו יכולים לפתח דיון, כלפי הרשע אנחנו מגיבים באנטגוניזם, לשאלות התם אנחנו עונים, ולזה שאינו יודע לשאול אנחנו מעניקים שיעור מזורז באינטליגנציה רגשית.
 
כמו להרבה מתכני ההגדה גם לסיפור ארבעת הבנים כדאי להתייחס כאל תוכן מוצפן. מדובר בהצפנה שונה מזו שנהוגה בימינו, למרות שעבור רוב האנשים התוצאה דומה: התוכן הפנימי אינו מובן להם והתוכן החיצוני הוא חסר ערך עבורם.
ההבדל המהותי בין שיטות ההצפנה העתיקות למודרניות, טמון במפתחות ההצפנה. המפתחות המודרניים הם צירופי סימנים חסרי משמעות, ולכן גם התוכן בצורתו המוצפנת הוא חסר משמעות. המפתחות העתיקים הם סמלים שממירים את התוכן לפורמט אחר ולשפה אחרת; התוכן מקבל משמעות חיצונית פתוחה לכל, ומשמעות פנימית שמובנת רק למי שמבין את הסמלים.
 
בגמרא מוזכרים שני מקרים ספציפיים בהם התוכן המקראי הגלוי מסתיר מאחוריו רעיונות מורכבים שמוצפנים בסמלים מורכבים: מעשה הבריאה ומעשה מרכבה.
במסכת חגיגה (י"ד ע"ב) מסופר על ארבעה שנכנסו לפרדס: "בן עזאי ובן זומא אחר [אלישע בן אבויה] ורבי עקיבה. אחד הציץ ומת אחד הציץ ונפגע אחד הציץ וקיצץ בנטיעות ואחד עלה בשלום וירד בשלום". ה"פרדס" מפורש בדורות מאוחרים יותר כפשט, רמז, דרש וסוד – ארבעה רבדים נפרדים של תוכן ושל דיון, על ציר שנע בין המידע הגולמי ביותר למידע המוצפן ביותר.
ארבעת החכמים, דנו בעניינים שההתמודדות איתם הייתה קשה אפילו להם. אחד מת, אחד השתגע, אחד נעשה כופר. רבי עקיבא הוא היחיד ששרד כי הגיע לרמה רוחנית ואינטלקטואלית גבוהה מספיק קודם לחוויה הזו. הפרשנות המקובלת היא שהארבעה דנו במעשה בראשית ובמעשה מרכבה.
אז מהו הלקח – שלא לעסוק במיסטיקה? שיש דברים שאסור ללמוד אותם? שעומק הלימוד של אדם צריך להתאים ליכולתו השכלית? או אולי שיש ידע שצריך להישאר נחלתם של מעטים?
בהקשר הזה מעניין לצטט מדבריו של רבי עקיבא, בדיון התלמודי סביב השאלה אם לכלול את שיר השירים בתנ"ך או לא: "לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים". כלומר, נכון שמדובר בטקסט שפתוח לפרשנויות בעייתיות, אבל חשיבותו אינה מתירה לגנוז אותו. זהו טקסט קדוש.
לשיטת רבי עקיבא, הסכנה שבאובדן הידע עולה על הסכנה הטמונה באפשרות לשיבוש המשמעות. עדיף שיהיו אנשים שיבינו את שיר השירים בדרך לא נכונה, מאשר שאיש לא יטרח לקרוא את היצירה הזו. שיר השירים, אגב, הוא הטקסט המקראי היחיד שכולל את המילה "פרדס".
 
מעניינת גם גישתו של הרמב"ם, בן המאה ה-12 שהשפיע גם על עיצוב ההלכה היהודית וגם על יסודות המחשבה המודרנית. הרמב"ם האמין שהעיסוק בכל תחומי המחשבה צריך להיות פתוח לכל, כשהמגבלה היחידה היא רמת ההתפתחות הרוחנית והאינטלקטואלית של התלמיד.
את "מורה נבוכים" הוא הקדיש למשכילים בני זמנו שהסתירות-לכאורה בין המחשבה הדתית והאמיתות המדעיות דאז (הפילוסופיה האריסטוטלית) בלבלו אותם. גם הספר הזה מוצפן, וניתן לקריאה ביותר מדרך אחת. עומק הבנתו הוא פונקציה של רוחב הידיעות של הקורא.
מסתבר אם כן שגם "חופש המידע", רעיון שנשמע חדש וכאילו שאוב מתוך עולם המושגים המערבי, ההומניסטי-ליברלי, איננו חדש כל-כך. אדרבא: אבות אבותינו, שהעמידו במרכז הקיום לא את הפרט אלא את האמונה, הגיעו אליו גם כן.
על הבן הרשע, זה שאומר "מה העבודה הזאת לכם" נאמר "לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר". לא העמדת האינדיבידואל מעל לכל, אלא דווקא התפיסה של האדם כחלק מהחברה, היא זו שעומדת בבסיס רעיון השיתוף – אותה סולידריות שבאה לידי ביטוי גם ליד שולחן הסדר, שמשחררת את האדם מעיסוק בענייני חומר, היא זו שמביאה אותו גם לשיתוף הידע. חשוב לא פחות: היא מאפשרת לו להיות אדם מוסרי.