כוחות צה"ל פורצים עכשיו למתחם הממשל הפלשתינאי, אז ההייטק, בינינו, לא כל-כך מעניין. הביטחון נראה חשוב יותר מהכלכלה, האינפלציה נראית מסוכנת יותר מהעוני, ולתת לאנשים לחם נראה חשוב יותר מאשר לתת להם טכנולוגיה. אבל הכל הרי קשור זה בזה.
***
netמגזין הוא מגזין מחשבים, ובימים כתיקונם אנחנו גוזרים על עצמנו שלא להיגרר לעיסוק בנושאים פוליטיים. אני גם מאמין שמוצר מגזיני, שאינו מראה תמונות של פיגועים ושל פעולות צבאיות, עשוי להיות מפלטו האחרון של הקורא שמנסה לשמור על שפיותו בימים הקשים שעוברים עלינו. אבל מה לעשות שהטור הזה נכתב לאחר יממה של אירועי דמים, בשעה שבה כוחות צה"ל פורצים למתחם הממשל הפלשתינאי ברמאללה ומכתרים את לשכתו של ערפאת. זו סיטואציה ציורית במידה כזו, שקשה לגלות כלפיה אדישות או להדחיק אותה.
***
חלק מהמילים שנכתבו כאן, יתיישנו עוד לפני ההגהה הראשונה. אבל מי שקרא את ההגדה בליל הסדר, והתעמק קצת במילים, יודע שיש דברים שלא מתיישנים.
בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. זו אינה קלישאה, אלא ביטוי עגום לניסיון ההיסטורי שלנו. אבל יש צד שני למשוואה – בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים.
בהקשר האינטואיטיבי והמקובל, מדובר בחובה דתית שמנציחה את החוויה המכוננת של יציאת מצרים, ואת רצף המאורעות שהעניק לעם ישראל תודעה לאומית ומערכת מוסר. אבל קריאה בין השורות, ממחישה שתכני ההגדה עוסקים במישורים רבים אחרים של חיי האדם. תכנים שיש להם תפקיד לא רק במסגרת של השקפה דתית.
מושג החירות, העומד במרכז המסורת של חג הפסח, אינו מוגבל רק למשמעות הצרה של שחרור מכבלי הגלות והדיכוי הלאומי. בתפיסה היהודית, דווקא האמונה בבורא כאדון העולם, מובילה לחירות מכל שאר העבדויות. בפסח, אנחנו כופרים בכל סוגי השעבוד, בראש ובראשונה בשעבוד הכלכלי. את המצה שהיא "לחם עוני", אוכלים כמנהג מלכים בהסבה לשמאל. ואנחנו גם מצווים להציע מקום ליד שולחן הסדר לכל מי שאין לו, משום שמידת הנדיבות מאפיינת את השפע. לא השפע החומרי, אלא השפע הרוחני והפסיכולוגי.
הניצחון היהודי שמציגה ההגדה, הוא לא ניצחון צבאי על הגויים. זהו ניצחון על האוייבים המוחשיים והמופשטים שבאים לכלותנו. על האתגרים החומריים והמוסריים. לכן, לצד הגאווה והאומץ, מוצגת החשיבות של רוחב היד והחיים המוסריים, כאמצעים להשגת החירות.
***
בראיון שהתפרסם בגיליון החג של "ידיעות אחרונות" אמר נגיד בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל, כי המיתון העולמי הסתיים, אבל המיתון שלנו ימשיך. איפה זה מעמיד את תעשיית ההייטק? איפה זה משאיר כל אחד מאיתנו?
העניין הכלכלי נראה משני למצב הביטחוני, ותעשיית ההייטק לא ממש נראית כאילו היא מעסיקה את קובעי המדיניות בישראל. ובינינו – הרי זה כמעט מביך להתלונן על כך בימים שבהם יש כל-כך הרבה צרות אחרות. אבל מסתבר שדווקא בימים האלה הוחזר לחיים פרוייקט "מחשב לכל ילד", שהוקפא בסוף 1999, ובחצי השנה הקרובה יחולקו עוד 2000 מחשבים לילדים בשכונות מצוקה.
אז נכון, הביטחון נראה חשוב יותר מהכלכלה, האינפלציה נראית מסוכנת יותר מהעוני, ולתת לאנשים לחם נראה חשוב יותר מאשר לתת להם טכנולוגיה. אבל הכל הרי קשור זה בזה. הניסיון מלמד שטבעם של משברים להימשך זמן ארוך מכפי שמצפים, והעיסוק בבעיות השעה, בהווה, הולך ומכרסם בעתיד. כשאין עתיד, כידוע, אין תקווה. ותסלחו לי לרגע אם אשמע נדוש, אבל מה יותר "עתיד" מאשר לתת מחשבים לילדים?
***
חלקים חשובים מההגדה נכתבו בתקופה שאחרי חורבן בית שני, וזה אולי פשר העיסוק הרב בנושאים "חברתיים". בית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם. בגלל הפילוג, הפערים, וירידת קרנה של הערבות ההדדית. בסופו של דבר, ירושלים שיכולה הייתה לעמוד במצור במשך שנים רבות, קרסה בגלל סכסוכים פנימיים.
התקופה בה אנחנו חיים אינה הגרועה בתולדות העם שלנו, ואפילו לא בתולדות המדינה. היא פשוט תקופה קשה, שכדי לעבור אותה כדאי לא רק להצטייד באומץ ובסבלנות, אלא גם בהגינות אנושית פשוטה.
"מחשב לכל ילד", כמו כל דבר שיד ממלכתית נוגעת בו, ראוי ליחס זהיר ולפיקוח הדוק. אבל מעבר לזה, התחושה היא שזהו הכיוון הנכון. מי שפרוייקטים כאלה מעוררים בו חשד, מוזמן לפתוח בפרוייקט לכל-ילד משלו. שיתחיל מסביבתו הקרובה. איך בדיוק קשורים המעשים הפרטיים שלנו לתמונה הגדולה יותר? האם מעשי צדקה קטנים יתרמו לשיפור המצב הפרטי והלאומי שלנו, או לשיקום תעשיית ההייטק? ברגע שהשאלות הללו יפסיקו להעסיק אותנו, נדע כנראה את התשובה.
פורסם בגיליון 19 של netמגזין, אפריל 2002
