"רוטשילד", אשר שכטר / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 309 עמ'.
"זה לא הספר שרציתי לכתוב", מתוודה אשר שכטר ב"אחרית הדבר" של ספרו החדש. ובכן, יכול מאד להיות שזה גם לא הספר שתרצו לקרוא – לא אם אתם מצפים לסוף טוב, קלוז'ור או סתם סיפור שכולם יוצאים ממנו מרוצים. סיפורי גבורה דווקא מתחבאים פה ושם בין השורות, אבל אלו סיפורי גבורה מינוריים, צנועים, של אנשים שפשוט קמו ועשו. היו כמה כאלה, מסתבר.
"רוטשילד", כמו שאומרת הכריכה, קודם כל מספק כרוניקה של המחאה – תיאור עובדתי מפורט למדי של השתשלות האירועים, לפני ומאחרי הקלעים, מה-14 ליולי 2011 (קצת קודם למעשה) ואילך. קרעי אינפורמציה שנאספו ממאות שעות של ראיונות מוקלטים והרבה עבודת רגליים, ונתפרו יחד לסיפור קוהרנטי שעושה סדר במה שאתם יודעים ומשלים כמה דברים שאתם לא.
לשכטר אין יומרות להציג את כל-האמת-על או לצייר את התמונה השלמה. לשם כך, הוא מודה בצער, היה עליו לראיין לפחות חצי מיליון אנשים. במקום זה, בחר למתמקד – כמו שאפשר להבין משם הספר – במקום שבו הכל התחיל ונגמר, או לפחות עבר לשלב אחר.
מי שהכיר את המחאה בעיקר מהטלוויזיה, יהיה מופתע מהפער הגדול בין הסיקור התקשורתי לבין מה שקרה באמת. לפעילים ולכל מי שהיה קרוב למעגלים הפנימיים של המחאה, רוב השמות, הפרטים והסיפורים שבספר, כבר מוכרים, ובכל זאת אין תחליף לדרך שבה הוא קושר אותם יחד.
"רוטשילד" נכתב, בין השאר, כתשובה לביקורת שהושמעה נגד המחאה ובמיוחד נגד מוביליה. זהו לא ממש כתב הגנה; אדרבא – שכטר עצמו מודה שהוא "נותן מלאי עצום של תחמושת בידי מבקרים צרי אופקטים וצרי מחשבה". הוא גם לא נדרש להיות ביקורתי מדי, כי המרואיינים שלו בדרך-כלל היו ממילא ביקורתיים כלפי עצמם, כלפי השגיאות שלהם, וכן – גם אחד כלפי השני.
מצד שני, הוא מתקן חלק מהעוול שנעשה למחאה ולהם, באמצעות יצירת הקשר שמאפשר להבין טוב יותר את אירועי המפתח ואת הכוונות, הטובות בדרך-כלל, שהיו מעורבות בהם. הוא גם מוסיף עומק לדמויות שונות, ש(לא רק) התקשורת הציגה באופן שטחי או החמיצה לגמרי. בראש ובראשונה דפני ליף, שמצטיירת כמי ששילמה מחיר אישי גדול בעיקר על טעויות של אחרים.
"רוטשילד" גם מעניק תשובה די מפורטת למי שעדיין שואל את עצמו שאלות כמו מאיפה הכסף, מי קיבל את ההחלטות, האם המחאה הייתה שמאלנית או למה דפני אמרה כך וכך. התשובות בדרך-כלל בנאליות, וחושפות בעיקר את הבלבול וחוסר הניסיון אך גם האומץ והיצירתיות שהניעו את המחאה ואת ליף באופן ספציפי. אם חטאתם באידיאליזציה או התפתיתם לתיאוריות קונספירציה, אתם עלולים להתאכזב.
מטבע הדברים, מוקדש בספר מקום מרכזי לקשר (שלא לומר: הנתק) בין השביעייה והמטה (a.k.a מובילי המחאה) לבין פעילי רוטשילד, ובין רוטשילד למאהלי הפריפריה. כמעט אף אחד לא יוצא ממש טוב מהסיפור הזה, אבל גם קשה לזהות מישהו שאפשר להאשים בזדון. האמת המרה, למקרה שחשדתם: כל העסק מעולם לא היה בשליטה. וכן, היה שם גם הרבה אגו, אבל קודם כל היו שם חוסר אמון וקצרים בתקשורת.
"רוטשילד" הוא לא ספר מהנה לקריאה, אבל הוא ספר מרתק ולדעתי גם חשוב. היסטוריונים ישתמשו בו, ללא ספק. אפשר להשתמש בו, אם רוצים, גם כדי ללמוד שיעור באיך לעשות מחאה ואיך להרוס מחאה, עם דגש על החלק השני.
וכן, מותר גם לשקול את הפרשנות והקונטסט הרחב ששכטר מעניק למחאה, גורמיה והכוחות שעיצבו אותה, והאופן שבו תשפיע על העתיד:
"קל למצוא בסיפור המסופר כאן מימד טראגי. אבל למעשה, הסיפור אינו טראגי כלל וכלל. השנה הראשונה של המחאה, על המאבקים הפנימיים והחיצונים שליוו אותה, הייתה חלק מיצירתה של תנועת מחאה שרוב עתידה עוד לפניה ושתשנה, בסופו של דבר, את החברה הישראלית כולה" (עמ' 306).