קל לראות במה ועד כמה המחאה החברתית לא הצליחה לשנות את ישראל. אבל מעניין יותר, לשם שינוי, לעסוק בדברים שכן השתנו. בכל זאת, יש למחאה כמה הישגים לא מבוטלים.
1. עצירת רפורמת המס של נתניהו. מהסעיפים הבודדים בדו"ח טרכטנברג שהממשלה אישרה וביצעה. בשנת 2011 עמד מס החברות על 24 אחוז. בשנת 2012 הוא עלה ל-25 במקום לרדת ל-23 ואז ל-22 אחוז בשנת 2013.
המשמעות המיידית: עוד 6 מיליארד שהלכו לקופת המדינה במקום לכיסי האלפיון העליון. המשמעות העמוקה יותר: נעצר המתווה המסוכן של נתניהו להורדת מס החברות, שאמור היה להימשך עד להורדת מס החברות ל-18 אחוז בעוד 5 שנים. זה היה עולה לנו עוד 30 מיליארד לפחות בנוסף למה שאנחנו משלמים בין כה וכה. בנוסף, בלחץ המחאה, העלה נתניהו גם את המס על רווחי הון בניגוד גמור לאידיאולוגיה הכלכלית הימנית-קיצונית שלו.
2. חשיפת גזל הרווחים הכלואים. הפחדנות, חוסר האחריות ו/או השחיתות של ממשלה שמעניקה במתנה 27 מיליארד שקלים לתאגידי ענק, הן באמת (כמעט) חסרות תקדים. חוק הרווחים הכלואים הוא חרפה לריבונות הישראלית שהתקפלה מול ההון והוא מצטרף לשורה של מעשים והחלטות שמבחינה מוסרית (וייתכן שגם חוקית) הן על גבול הבגידה.
אז אין שום דבר משמח להגיד על האקט, אבל יש כאן בכל זאת חידוש חיובי: שידעתם בכלל על הגזל הזה. שהעיתונות דיווחה, שזה עניין אתכם, ושבהשוואה ללפני שנה-שנתיים הרבה יותר ישראלים מבינים היום שהשלטון הקיים פועל נגד האינטרסים שלהם. שזה גם שלב חיוני בהחלפתו. אותו הדבר נכון לים המלח וקידוחי הגז, הגנים הלאומיים ומוקדי שחיתות הון-שלטון נוספים.
3. הגדלת הרגישות לשקרי הפוליטיקאים. כאן ההצלחה של המחאה הייתה אולי גדולה מדי אפילו, עד כדי כך שציבור גדול של ישראלים אינו מאמין לא רק לכל הפוליטיקאים הקיימים, אלא איבד את אמונו בפוליטיקאים באשר הם ואגב כך גם ביסודות הממשל בישראל. כך, באופן אירוני, נוצר כאן אנרכיזם ללא אנרכיסטים, וזה לא כל-כך טוב.
בכל אופן, זו כנראה המגמה המשנית. המגמה העיקרית, הרחבה הרבה יותר לדעתי, היא שהישראלים – לא כולם אבל רבים מהם – מקשיבים היום בצורה ביקורתית יותר להצהרות והבטחות, ומחפשים נתונים קשים שמתייחסים למעשים. זה, לדעתי, גם סוד הצלחתם של המשמר החברתי ויוזמות נוספות למעקב אחרי פוליטיקאים, התבטאויותיהם ומעשיהם.
4. חיזוק החברה האזרחית. המחאה החברתית הגדילה ופיתחה משמעותית את התודעה הצרכנית של הישראלים, את העשייה החברתית שלהם, את נכונותם למעורבות פוליטית, את נטייתם לחשיבה ביקורתיות. אתם יכולים להיות פסימיים ולטעון שזה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל כל מי שהיה כאן לפני יולי 2011 יודע שעברנו שנות אור. אפשר גם לראות אבולוציה מואצת של ההתאגדות, בצורה של ארגוני עובדים וארגונים צרכניים; של הפעילות הקואופרטיבית; של עמותות סיוע ויוזמות חברתיות שונות.
5. הגדלת שיעור ההצבעה. זה עוד לא קרה אבל זה עשוי לקרות. זו הפעם הראשונה שישנו קמפיין משמעותי להגדלת שיעור ההצבעה (80% הצבעה ישנו את ישראל). זה עשוי להביא לקלפיות מאות אלפי אנשים שלא הצביעו בבחירות הקודמות ואולי גם לא באלו שלפניהן. חלקם, לפחות, אנשים שלקחו חלק במחאה ועכשיו יש לשכנע אותם שהחלפת השלטון הנוכחי היא השלב הראשון במימוש מטרות המחאה.
6. חיזוק מפלגות השמאל. חד"ש, מרצ ואפילו מפלגת העבודה (מאז יולי 2011 גדל כוחן המשותף ב-50 אחוזים לפחות), הן מפלגות בעלות מצעים שמאליים שעוסקים בזכויות עובדים, זכויות אזרח ומעמד אזרחי, שוויון, חירות וכבוד האדם, השאיפה הכללית לפתרון סכסוכים באמצעות דיפלומטיה ולא אלימות, וכדומה. הבעיה מעולם לא הייתה עם המטרות המוצהרות של המפלגות הללו אלא עם אי ההתאמה בינן לבין התנהלות הח"כים מטעמן בפועל (בעיקר ממפלגת העבודה).
אז כן, כל אחת מהמפלגות הללו דפוקה מאד בדרכה (ואני אומר זאת מהיכרות מסוימת עם שלושתן). מצד שני, אף אחת מהן לא מתקרבות לריקבון המוסרי שמאפיין את הליכוד-ביתנו. בכל אחת מהמפלגות הללו ישנם היום אנשים טובים, שעם קצת מזל תהיה להם יותר השפעה על התנהלות הכנסת הבאה.
7. החברתיזציה של הפוליטיקאים. לא רק מפלגות השמאל – נציגים של כמעט כל המפלגות בישראל מבטיחים היום לבוחריהן שידאגו טוב יותר לרווחתם ולפתרון של מצוקות חברתיות שונות. לפיד מכוון למעמד הבינוני, ש"ס לשכבות החלשות והליכוד-קדימה לשונאי האוסטרו-הונגרים, אבל בסופו של דבר – אף פוליטיקאי לא יכול להתחמק מהבטחות קונקרטיות לבוחריו. חלקם לא יוכלו ו/או לא ירצו לקיים, אבל גם כך עצם העובדה שהפוליטיקאים נאלצים לעסוק בסוגיות חברתיות היא הצלחה.
8. ביסוס ה"קייס" החברתי. לא נראה שהניסיונות החוזרים ונשנים של ביבי, שטייניץ, שלמה מעוז ואחרים, לשכנע את הציבור הישראלי שהמדיניות הכלכלית של הממשלה הנוכחית היא "חברתית", הצליחו במיוחד. היום רוב אזרחי ישראל מבינים שישנן כאן בעיות של יוקר מחיה, קרטלים, שחיתות, ומדיניות ממשלתית שלוקחת מהעניים ונותנת לעשירים.
בנושא יוקר המחיה והיותו כביכול "אגדה אורבנית" אליבא דמעוז, אפילו קוראי ישראל היום יודעים את האמת (גם בביביתון יש מדור צרכני שמציג את פערי המחירים, שנוסד אולי כדי למשוך את האש מנתניהו לתאגידים). רבים יודעים היום יותר גם על מעשי העוול של הבנקים והביטוח הלאומי, על המצב המחפיר של הדיור הציבורי, ועל הפערים הגדולים בהשקעה באזורים ובמגזרים שונים.
בניגוד לכמה מחבריי, אני חושב שרבים מהליכודניקים דווקא מבינים שביבי צוחק להם בפנים (או סתם מבלבל את המוח) כשהוא מדבר על נושאים חברתיים, אבל עוד לא התשחררו מהאמונה ביכולותיו כאסטרטג צבאי (שגם הן, כמובן, פיקציה גמורה). מצד שני, מכיוון שביבי טורח לסדוק שוב ושוב את אמונם של בוחריו הנאמנים בו באמצעות מעשי הבל ועוול, יכול להיות שבסוף ירד האסימון והם יבינו שאין בו כלום.
9. שינוי סדר היום העיתונאי. הדיווח של העיתונים הכלכליים בעיקר, אבל של כל העיתונים וכלי התקשורת בכלל, שונה היום מאד ממה שהיה לפני יולי 2011. אמנם כל עיתון שם דגש על נושאים שונים בהתאם לאג'נדה המושחתת יותר או פחות של המו"ל, אבל בסופו של דבר כולם "חברתיים" יותר.
10. אבולוציה של הרשתות החברתיות. כולנו מודעים למה שקרה בפייסבוק, ולרובנו גם יש היום יותר "חברים", אבל זהו רק הגילוי האינטרנטי למשהו שקורה גם מחוץ לרשת. המונח "רשת חברתית" לא נולד באינטרנט והערך של יצירת קשרים ושל תקשורת בין אנשים חורג מגבולות הפנאי או מהיכולת לארגן הפגנה בזמן קצר.
